עלילות נויפלד בעיר זרה

לא היה סיכוי בעולם שאני אמצא את עצמי בממפיס טנסי לצרכי עבודה ולא אלך לבקר בגרייסלנד, ביתו של המלך אלביס פרסטלי. למה בעצם? אני לא מעריץ גדול, הוא מת כשהייתי בן פחות מ-3, ורוב הסיכויים שלא הייתי מגיע לאיזור הזה מיוזמתי. אבל בממפיס התנהג כממפיסאי - ואם זה מה שעושים כשמתיירים שם, זה מה שאני אעשה.

האחוזה עצמה היא אחד הדברים הכי קיטשיים וסבנטיז שראיתי כבר מזמן! זה לא מאוד מפתיע, אני מניח, אבל בכל זאת ראוי לציון. צבעים זרחניים בסלון, קיר ג'ונגל בחדר האורחים, וילונות פרחוניים בחדר הביליארד וקוף פורצלן במרתף. לחדר השינה בקומה העליונה לא ניתן היה לעלות, וכך נחסכו מאיתנו (אני מנחש) המראות התלויות סביב המיטה.

מכיוון שקצת חסר לי חומר רקע על אלביס, כמו שיש כנראה להרבה מאוד אמריקאיים, נהנתי לראות כל מיני קטעי טלוויזיה, הופעות וראיונות שהרבה מעריצים בטח מכירים בעל פה. אין ספק שהוא ידע לשיר, להזיז את האגן ולהיות סקסי באופן כללי. כמו שהוא העיד על עצמו באחת ההופעות, הוא גדל במשך השנים, השיער שלו גדל, הפאות שלו גדלו וכנראה שגם התהילה. חבל רק שגם כל מיני "בעיות בריאותיות" (כדברי הסיור המוקלט) גדלו אף הן.

חוץ מהאחוזה עצמה היו במקום עוד כמה מוזיאונים קטנים עם אוסף המכוניות שלו, המטוס הפרטי שלו, ודברים אחרים. או כמו שהגדיר את זה מישהו אחר: היו במקום עוד הרבה חנויות של מזכרות שהיו צמודות לחדרים עם פריטים שאלביס פעם נגע בהם. לא התאפקתי וקניתי לבנזוג ספר מתכונים של כל המנות שאלביס אהב לאכול. אני כבר "ממש" מחכה ל-Tennesse Country Ham with Red-Eye Gravy הוא יכין לי!

והמזכרת הכי נחמדה שקניתי שם היתה View-Master - המשקפת-צעצוע ששיחקתי בה שעות בתור ילד. מכניסים לתוכה גלגל של תמונות (במקרה הזה של גרייסלנד) ורואים דרכה תלת-מימדי. כל כך רטרו שזה מגניב!

אני מודה. אני אוהב את טקס יום העצמאות בהר הרצל. השנה אמנם לא הספקתי לראות את כולו, אבל כן זכיתי לצפות בכמה מרגעי השיא (שלא כללו את הנאום של דליה איציק). במקום הראשון כמובן 60 הדגלנים וצורותיהם. אני אישית חסיד הצורות הקלאסיות יותר כמו מגן דוד או אותיות. כל האוהלים, קסת דיו ונוצה או מגל וחרמש נראו לי יותר כמו ציורים סוריאלסטיים. לעומת זאת, רקטות הטניס והכדורים שרצו בינהן היו הברקה.

אגב, חשבתם פעם איך נראה טקס השנה הראשונה למדינה? דגלן בודד עומד ברחבה והכרוז רועם: מנורת שבעת הקנים. הדגלן המסכן מנסה לפרוש את ידיו, רגליו ושאר אבריו כדי לעמוד במשימה בכבוד.

כל מיני שירים או ריקודים שכללו אלמנטים ישראליים או התקשרו לחברה ולמדינה היו חביבים. לדוגמה, האקרובטים אוחזי הדגלונים ולבושי החאקי. לעומת זאת, המשפחה סביבי טענה בתוקף שמיכאל (מהשיר חמש שנים על מיכאל) הולבש בתלבושת אוסטרית אותנטית בדרכו לבי"ס, וגם זעקותיה של אפרת גוש ברקע לא הועילו.

בכל מקרה, כל 12 המשואות הושאו, דגלי המדינה וצה"ל החליפו ידיים (זה תמיד קטע שנותן לי הרגשה שאנחנו איזו אימפריה רומית) והכל עבר בשלום!

בוא נקווה שעם הגיעה של המדינה לזקנה (האם 60 הוא ה-50 החדש?) היא תהיה סובלנית יותר, שיוויונית יותר, ותישא על נס זכויות אזרח ואדם.

לנינט טייב שלום,

את לא יודעת כמה שמחתי כשגיליתי שקראת והפנמת את מכתבי האחרון אליך.

אחרת אי אפשר להסביר כיצד פינית זמן מהלו"ז (הבוודאי צפוף שלך) כדי להופיע בערב השנה ללייבל אנובה. כן, כן, גם שם יצא לי לראות אותך. מתאים לך רוק. זה היה מוצלח מאוד. שני השירים שביצעת עם רוקפור היו מצויינים (במיוחד הראשון שנכתב במקור לג'ף באקלי). אפילו ניימן אמר.

אני ממש מקווה שהטעימות הללו יעשו לך חשק לעוד, ומי יודע, אולי פעם תהיה לך קריירה בתור זמרת. אני אמשיך לעקוב ולעודד.

שלך כתמיד,

ערן.

נ.ב. יופי שהשיער כבר גדל. הרבה יותר מתאים לך קצר ממגולח.

כן, זה זוגו מדווח מהשטח. אין לי צל של ספק שערן יתחרט על הפקדת השליטה על הבלוג בידי, בזמן שהוא מבקר את אלביס… מי יודע מה יהיה כאן בימים הקרובים? ביקורות על יינות? דיווחים על מחקרים פסיכולוגיים? הכל אפשרי. אבל היום יוקדש הפוסט לנושא אחר שלא תמצאו הרבה אצל ערן - ספורט.

לא, אני לא מתכוון לדון בדבר המצחיק הזה - הפיינל-שמיינל שאתם בטח עומדים לצפות בו בערב. זה ממש לא מעניין. אני אספר על הגביע החשוב באמת - שכולו שלנו, כלומר של הפועל אוסישקין. הכוונה, כמובן, לגביע האיגוד (או, אם נדייק קצת יותר - גביע איגוד הכדורסל לליגות ב') בו זכינו הערב, אחרי מאבק לא כ"כ צמוד עם הפועל גן-שמואל שהסתיים בתוצאה 95:46.

בעצם, ערן כבר כתב על הפועל אוסישקין כאן - בפוסט משותף של שנינו (צופה ואוהד) אחרי המשחק הראשון שנכחנו בו של הקבוצה המדהימה הזאת, שבבעלות אוהדיה. רק שאז זה עדיין היה לפני משחק העלייה לליגה א' שהיינו בו. זו הייתה חוויה מדהימה. 1000 האוהדים, שלא הפסיקו לשיר ולנופף בדגלים כל המשחק, גדשו את הפרקט בסיומו, בחגיגות שלא היו מביישות זכייה בגביע אירופה (כדאי לראות את הוידיאו). היום זה היה דומה. אוהד אחד סיכם את החוויה במילים: "לקחנו גביע שמכבי אף פעם לא יקחו…".

אבל אחרי שסיימתי לשיר עם כולם, לחגוג ולקפץ, ויצאתי החוצה בדרך הביתה, התנגן לי בראש השיר המוכר: "הגביע הוא שלנו, הגביע הוא שלנו, הגביע הוא שלנו, של…" ואיכשהו לא יכולתי שלא להשלים: "הפועל תל-אביב".

גם השנה תכננו לארגן מפגש חברים בערב יום השואה, אבל הנסיעה שלי לחו"ל ביטלה את כל העסק. מה אני אעשה היום ומחר בחו"ל? לא יודע… סיכוי סביר שאמשיך כרגיל כאילו כלום. קצת קשה לציין מאורע כזה שכל העולם סביבך לא מודע לו בכלל… הסתבר לי פתאום שקיים ארגון בשם הפדרציה היהודית בממפיס (נשמע כמו משהו שמתכוון להשתלט על העולם, לא?), והוא מארגן אירוע במסגרת יום השואה… טוב, נראה…

לא נותר לי בינתיים אלא לחזור לפוסט משנה שעברה שתיאר בצורה מצוינת את היחס שלי ליום הזה וצופה סיכוי זעיר שאצטרף לחברים מהפדרציה.

בהתראה קצרה יחסית נשלחתי מטעם העבודה לממפיס טנסי בארה"ב. בהנחה שהכל עבר בשלום, אני ישן עכשיו במלון בממפיס, ומנסה להתאושש משתי טיסות של כמעט 20 שעות ברוטו.

חוץ מלעבוד, אני מתכנן כמובן לבקר את אלביס בגרייסלנד ולהנות מאווירת הדרום של ארה"ב. לא שאני בטוח מה זה אומר, אבל אני מקווה שמתכוונים לאוכל טוב ולגברים חתיכים. זה נשמע לי כמו שילוב מבטיח. חבל רק שהבנזוג נשאר בארץ ולא פה לעזור לי להתמודד עם כל זה.

ובסופ"ש אגיע לניו יורק (זה נחשב ביקור מולדת?) - מה שתמיד מבטיח הרפתקאות, חברים וכייף.

הבלוג ימשיך להתעדכן בכל מיני פוסטים שכתבתי מראש, וגם צפויים עדכונים של הבנזוג על כל מיני אירועים שאני מפספס. אשוב לחגוג עם כולם 60 שנות בתחילת השבוע הבא.

אמנם מתבקש איזה שיר של אלביס, אבל יש לי הרגשה שאני עוד אכתוב עליו הרבה, אז במקום זה הנה Going to Graceland של פול סיימון: