עלילות נויפלד בעיר זרה

ההופעה של מארק רונסון בשבוע שעבר בזאפה הייתה אחת ההופעות הגרוביות ביותר שהייתי בהן (אי פעם? לפחות בשנים האחרונות). 12 נגנים (כולל רונסון) היו כל הזמן על הבמה (4 כנרות, 3 נגני כלי נשיפה, 2 גיטרות, קלידים, תופים וכלי הקשה) ועוד לפחות 7 זמרים ומבצעים שונים שעלו וירדו לאורך הערב. בתור חובב רונסון ידוע, לא היה ספק שארוץ להופעה, וכאמור קיבלתי תמורה מלאה לציפייה.

רוב השירים היו כמובן מהדיסק המשובח Version אבל גם הזמרים הוסיפו גם חומר משלהם וביחד רקחו קוקטייל היפ-הופ, פאן וסול שסחף והטביע את כולם. רונסון עצמו, חנוט בחליפה בריטית סיקסטיז סטייל (שלא לדבר על המתופף שהיה הקלישאה המושלמת לילדון בריטי חמוד), נראה אי שם בין מתרגש לבין מסטול. לא הפסיק להסביר כמה מיוחד וחשוב היה לו להגיע לישראל (אחרי שחזר מאוסטרליה), איך גרר את כל הנגנים שלו איתו וכמה הקהל נהדר. הוא חזר והסביר שהתפקיד שלו זה לנגן ושלנו זה לקפוץ למעלה ולמטה.

קרדיט תמונה: עידית נרקיס

בין שיאי הערב היו השיר valerie, שבדיסק שרה אותו איימי ויינהאוס. בהופעה עשתה עבודה מצוינת Tawiah שהייתה ללא ספק הבנאדם המגניב ביותר על הבמה. וה-crowd surfing שעשה אלכס גרינוולד (מלהקת Phantom Planet) שגם שר אחרי זה את הלהיט שלהם California.

ואי אפשר היה לקנח בלי Stop Me. דניאל מריוות'ר ביצע את השיר, לטעמי, קצת פחות טוב מהביצוע המופלא שלו בדיסק, אבל עדיין היה טוב, ובתוספת כל הקרנבל שהיה על הבמה ובמועדון כולו, זה היה סיום נהדר. אני לא חושב שהיה אחד שיצא מההפעה הזו בלי מבט מזוגג ותהייה איפה למקם אותה בסקאלה בין מצוינת לבין מעולה.

וכמה מילים טובות על הזאפה. ההופעה היתה מצוינת לא רק בגלל רונסון, אלא גם בגלל המקום. גיליתי כמה דברים על הזאפה שהופכים אותו לעדיף בעיני על מקומות אחרים (לדוגמה הבארבי):

לא מעשנים! מעט מאוד אנשים בכלל ניסו לעשן. זה מראה שהם יודעים לא רק שאסור (זה יודעים בכל מקום), אלא שהמקום גם לא ייתן להם לעשן. מי שכן הדליק סיגריה, התבקש מהר מאוד ע"י צוות העובדים לכבות אותה. ומי שבכל זאת רוצה לעשן, יכול לצאת ולהמשיך לראות את ההופעה על מסך שהוצב בחוץ.

לא מפוצץ באנשים! זה שכל הכרטיסים נמכרו לא אומר שבפנים מרגישים כמו קופסת סרדינים. אני לא יודע אם בזאפה מקפידים על כמות האנשים שמותר להם להכניס למקום, או שאולי הם מרוויחים מספיק כסף בשביל לא לדחוס כמה שיותר אנשים, אבל בשורה התחתונה - הרבה יותר כייף בהופעה מלאה מאשר בהופעה דחוסה.

איחור סביר. על הכרטיסים היה כתוב: "21:00 פתיחת דלתות, 22:00 תחילת הופעה", והופעה התחילה ב-22:30, שבארץ זה כמו להתחיל בזמן. לטעמי, זה מראה גם מקצועיות וגם כבוד לקהל שלך.

ביטול כרטיסים. אפשר לבטל כרטיסים שהוזמנו עד 12:00 בצהריים ביום ההופעה! איזה יופי. כמה נוח ופשוט. אני באמת נתקעתי עם כרטיס מיותר. ניסיתי לעניין אנשים אחרים, ובסוף פשוט ביטלתי. בקלילות.

פסטיבל הפסנתר ממשיך לספק תוצאות שנה אחרי שנה. ההופעה הראשונה והמצוינת שראינו שילבה את שלומי שבן, קרן אן (שמסתבר שזה שמה הפרטי) והחצוצרן אבישי כהן.

את הווירטואוזיות של שבן על הפסנתר אני מכיר כבר מהופעות קודמות, והשילוב עם טקסטים נהדרים וסגנון הגשה ייחודי מבטיחים הופעה מוצלחת. את קרן אן הכרתי ממש מעט מקודם. אולי להיט אחד או שניים. הופתעתי לגלות שחוץ מללחוש היא יודעת גם לשיר במלוא גרון, לנגן בקול על ארבע גיטרות שונות שהיו על הבמה, ובעיקר להיות קולית.

הם שרו שירים לסירוגין. הוא בעיקר ליווה אותה בפסנתר ומעט מאוד בקולות, והיא שרה שורות מלאות מתוך השירים שלו, בעיקר בתפקיד הבנות: דניאלה, שרמוטה פוריטנית - אתם יודעים איך זה אצלו. חלק מהעיבודים עם כלי הקשת ברקע ועם החצוצרה של אבישי כהן קצת חזרו על עצמם, אבל היו כמה הבלחות מופלאות. אחד השירים הראשונים היה על גבול האוונגרדי, אולי אפילו קצת א-טונאלי. גם התאורה הפכה אדומה וכבדה. בשיר אחר המעבר מעברית, לאנגלית ולצרפתית הוסיף והעלה את הביצוע בדרגה אחת לפחות. גם השיר "מגדל הפזמון" (במקור של לאונרד כהן) היה מפתיע לטובה עם מיני אורגן בקולות מתכתיים משנות ה-80 וקלילות מתוקה.

אני הייתי בהופעה השנייה שלהם, והוידאו מהופעה הראשונה. בחי זה כמובן הרבה יותר טוב!

בין לבין הם דיברו, השתעשעו והצחיקו את הקהל. נראה היה שהם נהנים מכל רגע, וזה הקרין על איכות ההופעה והתחושה הטובה שלי בתור צופה. ההדרן הראשון היה נחמד וכלל שיר מצוין של דוד אבידן. אבל התעלה עליו ההדרן השני (הכתבה גם על ההופעה הראשונה), בו חזרו קרן אן, שלומי ואבישי לקדמת הבמה, ובביצוע אקוסטי לחלוטין וללא הגברה שרה קרן אן את Tennessee Waltz בליווי המיני אורגן של שלומי וקולות הצפצפה שהפיק אבישי מתוך ידיו. זה היה פשוט מדהים.

פוסט אולימפי טלוויזיוני נוקב ומטריד ששלחתי לצפניה.

מן הראוי שהוועד האולימפי יתן את דעתו בנושא ויחזור אלי עם מסקנות.

אחרי שבילינו בברלין, שכרנו רכב ונסענו לכיוון פרנקפורט. היעד היה עיר קטנה בשם גיסן (Giessen) שמתגוררים בה זוג חברים גרמנים. מסתבר בדיעבד, שמדובר כנראה בפתח תקווה של גרמניה. "גיסן?!?!", הביט בנו בפליאה ובזעזוע כל מי שסיפרנו לו שאנחנו נוסעים, "מה איבדתם בגיסן?!?!!".

הדרך לשם אורכת כמה שעות טובות, ואפילו פיצלנו אותה ליומיים וביקור בעיר ציורית אחרת (Goslar). נסענו לאורך מרחבים פתוחים, ירוקים ויפים, והכל כמובן דרך כבישים מהירים בלי הגבלת מהירות (האוטו-באן). זה לא כל כך עזר כשהיינו תקועים בפקק בן שעה בגלל עבודות בכביש, אבל חוץ מזה, היה יופי.

אבל בנסיעה באוטו, כמו בנסיעה באוטו (כמו הנסיעה הזו, וכמו הנסיעה הזו) חייבים לשיר! ככה זה. ובמקרה הספציפי הזה אפילו גם לרקוד:

(מומלץ לצפות בוידאו באיכות הרבה יותר טובה בעמוד ביוטיוב. צריך רק ללחוץ על "Watch in High Quality")

יש אנשים שחושבים שלבשל או אפילו ללכת לסופר זו מטלה עבורם. יש אנשים שלא יעלה על דעתם ללכת לסופר או לבשל בזמן שהם בחופש. למה מה קרה? מה עשינו רע? אנחנו בחופש, לא? אבל לא הבנזוג. הבנאדם שביקור שיגרתי שלו בסופר יכול לארוך שעה קלה (ותמיד נורא מופתע כשאני חוזר משם מאוד מהר), לא יפספס את ההזדמנות לפקוד סופרים במדינות זרות. ואני לא מתכוון להציץ ולצאת, אלא לטייל לאורך המעברים ואף לקנות דבר אחד או שניים (או עשרה). האטרקציה, כמובן, היא כל אותם פריטים שפשוט אין בארץ, או אין במגוון נאה כל כך.

ובברלין, מסתבר, בכל-בו הגדול והיוקרתי KaDeWe (שהיה כמובן בבעלות יהודית אי שם בשנות ה-30) קראו לקומה שלמה על שמו של הבנזוג. זו קומת האוכל הענקית והמדהימה שכולה פיינשמעקר (כך במקור בגרמנית). יש שם את כל סוגי המזון, גם לקנות וגם לאכול. בין המדפים (שמעוצבים כמו חנות כלבו ולא כמו סופר) יש מספר גדול של ברים בהם אפשר לשבת לאכול סוגים שונים ומגוונים של מאכלים (יפני, צרפתי, איטלקי, עוגות וקינוחים ועוד). הכל טעים, גדול ואיכותי, וכמובן ששבנו וביקרנו בה.

כך ברוב הלילות אכלנו במסעדות במקומות שונים בעיר. בדרך כלל אנחנו מעדיפים קטנות או בינוניות עם קצת "אופי". אבל אחרי הביקור בסופר, והביקור ב-KaDeWe, בערב אחד השבוע אכלנו "בבית" במקום במסעדה בחוץ. אנחנו גרים במין מלון דירות, כלומר דירה שכורה, שיש בה מטבח מצויד ומוכן לכל. אני חושב ששמעתי צהלות מכיוון הארון בזמן שהבנזוג הוציא את המחבת, והכיריים זמזמו בעליצות כשגילו שמפעילים אותן - זו כנראה היתה הפעם הראשונה מאז שבנו את הדירה הזו שמישהו מבשל בה! ועוד איזו ארוחה: סטייקים לבנים (קטנים וחמודים) עם צ'טני מנגו, ותוספת של שלושה סוגי פטריות מבושלות עם בזיליקום (טרי ישר מהעציץ) ובצל. תענוג שמתחרה בקלות מול כל המסעדות שאכלנו בהן בברלין.

בימים אלו ממש מתרחש עלינו פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים. זהו לרוב התירוץ השני שלנו במשך שנה שלמה לעלות לבירה, ולהנות מקצת קרירות ויובש בחודש יולי בעוד תל אביב חמה, דביקה ולחה (זה, אגב, התירוץ הראשון). על התייחדותי עם התוכניה בת כמעט 300 העמודים ועל השיטה שפיתחתי, איך לבחור סרטים מבלי לדעת על מהם (כולל נפילות איומות), כבר סיפרתי בעבר. את הפסטיבל של שנה שעברה פספסנו (כי היינו עדיין בחו"ל), אבל השנה החזרנו עטרה ליושנה ואותנו לירושלים.

עם השנים הצטמצמה קצת כמות הסרטים שיוצא לנו לראות משמונה לשישה והפעם רק ארבעה (גם קצת בגלל הנסיעה לברלין). כשפגשנו חברה בשבת שעברה, סיפרנו לה על המתוכנן לאותו יום: הסרט השני "מוות באהבה" של בועז יכין אמור להיות משהו שקשור לשואה, דור שני, משהו קצת כבד. אז בחרנו את "חבצלות מים", סרט צרפתי על התבגרות של בנות, כדי שיהיה גם משהו יותר קליל. החברה הסתכלה עלינו ספק תמהה ספק משועשעת ואמרה: סרט התבגרות של בנות זה אף פעם לא קליל!

מימין: חבצלות המים (Water Lilies), משמאל: מוות באהבה (Death in Love)

והיא ממש צדקה! מאוד מסובך בגיל הנעורים. ולבנות בכלל. לפחות היה מדובר בסרט שניסה להיות קצת יותר מורכב ואמיתי מסרט אמריקאי סטנדרטי שמן הסתם היה מציג מעודדות מאוהבות בקפטן נבחרת הפוטבול. קצת מצחיק היה לגלות (בדיעבד) שבתוכניה כתוב על גיבורת הסרט שהיא "מפחדת לפתוח בשיחה עם בני המין השני ותעשה הכל בכדי להתברג לנבחרת השחייה הצורנית", בעוד בסרט הדבר היחיד שמעניין אותה הוא הקפטנית (!!!) של נבחרת השחייה הזו.

אבל אין ספק שיחסית ל"מוות באהבה" עדיין היה מדובר בסרט קליל. איך אפשר לתאר את המועקה הרגשית, הנפשית, הפיזית והפסיכולוגית שהוא גרם לי? ראיתם את "לשבור את הגלים" או "רוקדת בחשכה" או כל סרט אחר של לארס פון טרייר? אז הסרטים האלה קלילים לעומת מה שבועז יכין רקח בסרט הזה.

והוא לא סתם קשה ועמוס. איך הגדירה את זה אישה אחת שישבה שורה לפני ועוד תוך כדי ההקרנה? "הסרט הזה הוא זוועה". הוא טוב מאוד, אבל הוא זוועה. אתה צופה וחווה חלק מהייסורים הקצת פיזיים ובעיקר נפשיים של כמעט כל הדמויות. הרבה נתק רגשי ומעט אופטימיות. ובכל זאת - הסרט הטוב ביותר מבין הארבעה שראינו.

מימין: חצ'קונים (Acne), משמאל: ריקנות (Empties)

מבין שני הסרטים הנוספים שראינו ביום שלישי, "ריקנות" היה קטן, נעים ויפה. פיסת חיים של אנשים מבוגרים יותר - מסוג הדברים שאתה לא רואה הרבה בדרך כלל. ואילו "חצ'קונים" היה פשוט מיותר ומשעמם (הבנזוג אפילו הגדיר בתור: אסקימו לימון לא מצחיק). בסרטים כאלה אני שואל את עצמי: מעניין אותי לדעת מה יקרה בסוף לגיבור? ואם אני עונה בשלילה, אני פשוט יוצא מהסרט באמצע. וזה מה שעשינו.

סרט דוקומנטרי שמאוד רציתי לראות, אבל לא יצא, הוא "להיות כמו כולן" (שיוקרן בשבת). הסרט מתאר את העובדה המדהימה שלמרות שבאיראן דינם של הומואים הוא מוות, דווקא ניתוחים לשינוי מין כן אפשריים. באופן מזעזע משהו, הדרך של חלק מההומואים לפתור את הבעיות עם משטרות הצניעות הוא לעבור ניתוח כזה. מפחיד.

הפסטיבל ממשיך עד מוצ"ש. זו ההזדמנות להנות גם מקולנוע טוב וגם ממזג אוויר מצוין. ואפילו מזג האוויר בתוך אולמות הקולנוע, שלרוב הוא מקפיא, היה אפילו חמים מידי. סעו ותהנו.