ארכיון פוסטים מהקטגוריה "חברה"

חמש הקלישאות הגדולות של עולם התאטרון

יום ראשון, 15 במרץ, 2009

בשבוע שעבר צפינו בהצגה "קברט" בבית צבי. ההצגה היתה מוצלחת (והוסיפו על כך  כמה שחקנים-בחורים חמודים שהתמזמזו אחד עם השני כחלק מהתפקיד). הקהל, לעומת זאת, כלל כמה "עושי צרות" נקודתיים. ומכיוון שהקהל יושב באולם, מדובר למעשה בחמש הקלישאות של אולם התאטרון:

טלפונים סלולריים - לא יעזור כלום. לא בקשה לפני, לא תזכורת תוך כדי, לא איום אחרי. כלום. עד שלא יחרימו לכולם את הטלפונים בכניסה, זה לא ייפתר. נדמה לי שלפחות 3 צלצולים היו במהלך ההצגה. לפחות הפעם אף אחד לא ענה לטלפון בלחש כזה שכולם שומעים אותו: "לא. אני לא יכול לדבר עכשיו. אני בהצגה. כן, בהצגה. נדבר אחר כך. יותר מאוחר. כן. ביי."

אס.אמ.אס. - פה מדובר בזן לכאורה מתחשב יותר של משתמשי הטלפונים הסלולריים. כאלה, שהפנימו (וזכרו) להשתיק אותו, וחושבים שבגלל שהאס.אמ.אס. שקט הם יכולים להשתמש בו כאוות נפשם. זה שהם הופכים לנקודת אור שואבת בחלל החשוך של האולם, הם קצת מפספסים. זה שהם מושכים את מבטי המצותת הרחק מהנעשה על הבמה, הם גם לא מבינים. בקיצור - הם בעיקר חסרי התחשבות לאנשים היושבים סביבם.

הקשקשנים - כל אותם אנשים שמתעקשים גם לדבר תוך כדי ההצגה, וגם לשבת מלפניך, מעליך או מצדדיך. בבית צבי הרבה פעמים אנשים מכירים את השחקנים (משפחה, או חברים), או אולי למדו שם קודם ומסבירים שאת התפקיד הזה לא עושים ב-ד-י-ו-ק ככה. וכמובן אם משעמם להם, הם עלולים גם להתחיל לדבר על מה שקרה להיום היום בבוקר עם השכן. נהדר!

הפרשנים - אלו אמנם מרוכזים כל כולם בהצגה, אבל ההערות וההסברים שלהם כבר הופכים להיות, מה שנקרא, "בגוף הסרט". ההצגה קברט מתארת את ברלין לאור עליית הנאצים לשלטון. באחד הרגעים העצובים מבטלת בעלת הבית הגרמנייה-נוצרית את אירוסיה לחברה הגרמני-יהודי. והוא מנסה לשכנע אותה: "עזבי. הנאצים האלה יעלמו כמו שבאו. לא יקרה כלום, הכל יהיה בסדר." את חבורת הנשים המבוגרות שישבו מעלי זה לא שכנע, והן פצחו בפרשנות מבטלת וקולנית זו עם זו: "נו, בטח. ראינו איך הם נעלמו. הוא עוד לא יודע מה מחכה לו. זה נהיה הרבה יותר גרוע" ועוד ועוד.

הסוכריה העטופה - זה באמת שיא השיאים. לרוב נצפית הסוכריה באולמות קונצרט, ומלווה במוסיקה חרישית ועדינה. אבל מסתבר שגם באולם התאטרון זה עובד יופי. זה מתחיל ברשרוש מחריש אוזניים של שקית ניילון הנשלפת מתיקה של גברת אחת, היושבת מעל לראשך. ממשיך בחלוקה שיטתית וממוספרת בין כל חברות הכנופיה המקיפות אותה. ומגיע לשיאו בפתיחת נייר העטיפה של הסוכריה ל-א-ט ל-א-ט. הכי ל-א-ט שרק אפשר, כדי למשוך את רעש ההדבקות של העטיפה של לסוכרייה במשך הזמן הארוך ביותר האפשרי. ואחרי שכולן לועסות ברוגע (אחרי הכל, עברה כבר שעה מתחילת ההצגה ואי אפשר בלי משהו בפה), מתחיל הליך איסוף העטיפות ורשרושן חזרה לתוך שקית הניילון. מדובר בגאונות לשמה. פרי פיתוח וניסיון של שנים באולמות קונצרטים ותאטרון. אין לי ספק בכך!

כי נשים שוות פחות

יום ראשון, 8 במרץ, 2009

לרגל יום האישה הבינלאומי, מחקר צרכנות השוואתי מוכיח את טענות הפמיניזם, כי בחברה המערבית נשים עדיין שוות פחות:

כמה עולה אישה?

בעוד שמחירו של גבר עומד על 50 ש"ח ליחידה, את האישה אפשר לקבל ב-33 ש"ח האחת. עובדה.

וכדי שזה לא יעכיר את מצב רוחנו, בוא נשיר כולנו למען זכות הצבעה לנשים:

תפסיקו לקחת ותחזרו לקבל

יום חמישי, 5 במרץ, 2009

קצת קשה לי לפעמים עם שגיאות לשוניות, ביטויים מאונגלזים וסלנג שפשוט נשמע עילג. כל הדברים האלה שפעם פשוט קראו להם "טעויות", והיום הם תכלס חלק מהשפה היומיומית של כולנו. וכן, אני מודע לכל השגיאות, הסלנג והאנגלוז בפסקה הזו. אמרתי שלפעמים קשה לי, לא שאני לא עושה את זה.

בוא ניקח לדוגמה לדוגמה:

מה עושים עם החלטה? האם מקבלים אותה? או לוקחים אותה?

פעם אנשים היו "מקבלים" החלטות. היום יותר ויותר אנשים "לוקחים" החלטות, וזה קצת חבל. לא רק בגלל שזה תרגום מילולי מאנגלית, אלא שמשהו מרומז במשמעות הולך לאיבוד. אם אתה "מקבל החלטה", אז מישהו "נתן" לך אותה. זה משהו שאמור להיות או עשוי להיות משתף, מתייעץ, מתחשב, תוצר של תהליך שמסתיים בהחלטה.

"לקחת החלטה" ממוקד הרבה יותר בבן אדם המחליט ופחות בתהליך. גם השימוש ב"לקחת" הוא יותר אקטיבי (כוחני?) מאשר "לקבל". אי אפשר "לקבל" משהו בכוח. "לקחת" כמובן שאפשר.

ספר ששינה לי קצת את נקודת המבט בנושא הזה היה "גלגולי לשון" של גיא דויטשר. דויטשר, מתמטיקאי ובלשן, מתאר בספר מנגנונים שונים האחראים להריסה ולבנייה של השפה. בינהם דוגמאות המראות כיצד ביטויים הפכו מלשון דיבור לחלק כה אינטגרלי מהשפה הרשמית, עד שכיום אף אחד לא זוכר שהם "בעצם" לא תיקניים. הספר מעניין, קולח ולא נופל לבורות אקדמיים משעממים. מומלץ לכל מי ששפה ומילים מעניינות אותו.

ומה כל זה אומר? שלפחות עבורי, הגבול בין שפת הדיבור והשפה התקנית הטשטש. לא נמחק, רק הטשטש. ומי יודע? אולי בעתיד גם אני "יקח" החלטות. אבל עד אז, אני אמשיך ואקבל אותן.

זו כותרת מפוצצת רק כדי שתתפתו לקרוא (אין פה באמת שום דבר מעניין)

יום ראשון, 1 במרץ, 2009

מישהו עושה את עבודתו נאמנה: שתי כותרות בסוף השבוע (בשני המקומונים של תל אביב) היו מספיק פרובוקטיביות כדי שאתפתה לקרוא את הכתבה כולה. ובפנים? גורשינט, נאדה, זילצ'ס, באבקעס!

אז אני מבטיח לכם (!!!) שמאחורי הכותרות האמיתיות שלמטה, אין ולא כלום. עכשיו נראה אתכם מתאפקים ולא לוחצים עליהם:

ארקפה משתלטת על שדרות רוטשילד - משתלטת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הם בכל מקום! האם נכונה השמועה שהעירייה הסכימה להחליף את שם המקום לשדרות ארקפה???

השטינקרים של חולדאי - זהירות! הם בכל פינה: צופים בכם מחלקים דירות, מדווחים עליכם כשחניתם באדום-לבן דקה אחרי שמונה בבוקר, ובעיקר מציצים מאחורי גבכם כשאתה קוראים את הניוזלטר של עיר לכולנו!

זה מזכיר לי את המערכון של דודו טופז (נדמה לי שעל עיתון חדשות): אתה רואה כותרת ענקית בשער העיתון: "האם אריק שרון משתמש בסמים?" אתה משתגע! לא יכול להתאפק, קונה את העיתון, מדפדפף בטירוף, מגיע לאמצע, ושם כתוב - "לא".

צריך לדעת איך לגמור (ולסגור)

יום חמישי, 12 בפברואר, 2009

מזכירת הקלפי בוועדה, בה ישבתי ביום הבחירות, היתה כלה (מלשון כלי, לא חתן). היא תקתקה כל דבר, הכינה הכל מראש וכבר ב-16:00 התחילה לסדר את כל מה שצריך לקראת הסגירה. שעה לפני הסוף כבר ספרנו את הבוחרים (עם תיקונים קטנים לפי מי שהגיע אחרי) וסידרנו את החדר בשביל הספירה. כך שבסוף בסוף באמת נשאר רק לספור ולחתום וזהו. תוך שעה גמרנו הכל והיינו בדרך לוועדת הבחירות האיזורית.

תגידי, שאלתי אותה, מאיפה המומחיות הגדולה?

אמנם הייתי כבר מזכירת קלפי בבחירות העירוניות, היא ענתה, אבל לפני זה הייתי אחראית משמרת במקדונלד'ס. שם סגירה זה באמת עניין רציני.

שיהיה בהצלחה לכולנו

יום שלישי, 10 בפברואר, 2009

ושלחלק מאיתנו תהיה יותר הצלחה מלאחרים…


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏