עלילות נויפלד בעיר זרה

אמנם חלפה כבר כחצי שנה מאז שעזבנו את מלבורן, אך מסתבר שלא רק אנחנו מתגעגעים. גם העיר ופרנסיה מתכחשים לעובדה שאיננו עוד חלק מהנוף המקומי. עיתון הקהילה הגאה עדכן את קוראיו בנוגע למצעד הגאווה שיתקיים החודש, ופרסם את התמונה הבאה:

למי שלא זיהה, אנחנו הזוג הקצת פחות מרכזי אבל היותר "צבעוני" בתמונה, והיא מתוך מצעד הגאווה המלבורנאי 2007, בו צעדנו, צילמנו, צולמנו והתרטבנו.

לקח בערך ארבעה חודשים אבל התמונה שחיכיתי לה ממלבורן סוף סוף הגיעה! "הגיעה" - אפשר לחשוב שמישהו ששלח אותה באיזו אונייה. הניסוח המדוייק יותר יהיה, סוף סוף שלחו לי בדואל את התמונה שאני מחכה לה ארבעה חודשים.

הכל התחיל מביקור תמים ב-National Gallery of Victoria, אולי המוזיאון החשוב ביותר במלבורן, והמשיך בהופעתי בפרסומת בעיתון לקראת תערוכת ה-Guggenheim במוזיאון. אלו היו הימים האחרונים שלנו במלבורן (אוווו…..). הספקנו בערך לראות אותי בעיתון, להנות מהתערוכה, ולטוס לחודש בתאילנד (צריך גם לנוח בין שנת השבתון לחזרה לארץ, לא?)

בערך שבועיים אחרי שנסענו קיבלתי מייל ממיק, חבר ממלבורן, שסיפר שהסתובב עם פול ב-Fitzroy, שכונה שינקינאית משהו במלבורן. "תוך כדי הליכה", הוא המשיך, "דרכתי על איזו גלויה. הרמתי אותה ואמרתי לפול, תראה הבחור בתמונה די דומה לערן, ופול השיב, זה לא דומה, זה ערן! כך שכרגע אתה מתגלגל ברחובות העיר ודורכים עליך." אחרי בירור מלא הסתבר שחלק מהקמפיין הפרסומי היה גלויות שמפיצים בבתי קפה. רביעיית תמונות, מחוברות זו לזו, שאני אחת מהדמויות שמופיעות בהן.

שבוע לאחר מכן, קיבלתי אימייל מברניס, קרובת המשפחה שלי במלבורן. מסתבר שאיימי, בתה, ראתה תמונה שלי מופיעה על חשמלית ברחוב. זה כבר מוטט אותי סופית. התמונה שלי מסתובבת חופשית בכל רחבי מלבורן. אני והצעיף שלי מיני-סלבז. הבנזוג כבר תכנן לי וידאו "סקס בעיר הגדולה", צועד ברחוב, רואה את התמונה על החשמלית וחוטף שפריץ. אלו 15 דקות התהילה שלי ואני לא שם! אני נשבע שבדקתי את מחירי כרטיסים חזרה למלבורן בכל אתר טיסות אפשרי. אבל בסוף ויתרתי…

והשבוע סוף סוף, קווין, חבר יקר, שלח את התמונה הזו, שצילם בסלולרי שלו (הוא תמיד היה החבר החביב עלי). אני אישית חושד שהיו גם חשמליות חדשות יותר עם פוסטר ע-נ-ק רק שלי, אבל זו כנראה תשאר תעלומה לא פתורה…

טוב, אחרי שכתבנו לענייני יין סיכם את שנת היין שלנו במלבורן, כתבנו לענייני אוכל (מוזר, גם לו קוראים עופר) יסכם את השנה הקולינרית שלנו:

אולי נתחיל בזה שנראה לי שאכלנו טוב. זאת לא ממש חכמה גדולה, כי גם בארץ אנחנו אוכלים לא רע, אבל בכל זאת היו כמה שינויים:

• היה לנו יותר זמן. אני עבדתי פחות קשה מאשר בארץ, היו ימים שנשארתי בבית, וגם כשהלכתי לעבודה, חזרתי מוקדם יותר ועייף פחות. זה אפשר לי להקדיש הרבה יותר זמן לבישול, ואני מניח שכל מי שעקב אחר הבלוג שם לב לזה… לערן, כמובן, היה אפילו יותר זמן, והוא גילה כישרונות חבויים רבים בתחום הבישול (ובעיקר האפייה).
• גיליתי מחדש את הבישול האסייתי. הקירבה (היחסית, כמובן) של אוסטרליה למזרח הרחוק (הקרוב מהצד שלהם), וריבוי המהגרים האסייתים במלבורן, גרמו לכך שיש כאן שפע של חומרי גלם מסין, תאילנד, ויטנאם, הודו וכל מדינה אסייתית אחרת שתוכלו לחשוב עליה. גיליתי כמה מכולות אסייתיות ודוכנים נפלאים בשוק, והכנסתי לשימוש כמעט יומיומי מוצרים כמו בוק צ'וי, בזיליקום תאילנדי, מנטה ויטנאמית, עליי קפיר ליים טריים, ועוד אחרים אקזוטים יותר ופחות. הווק שערן קנה לי ליום ההולדת באוקטובר הפך לכלי השימושי ביותר במטבח, וההקפצה - לטכניקת הבישול הפופולרית והאהובה ביותר.
• הקירבה לשוק של פאראן הפכה את הביקור בשוק לחוויה שבועית נפלאה. האם יש סיכוי שכשנחזור נגור במרחק הליכה משוק הכרמל? הלוואי…

Prahran Market

כל זה מתייחס בעצם רק לבישול בבית. מי שמכיר אותנו בטח יודע שלא הסתפקנו בזה. שני ספרים שמוציא העיתון המלבורני The Age הפכו לחברינו הטובים ביותר: The Good Food Guide – מדריך המסעדות הטובות של מלבורן, וה-Cheap Eats – המדריך למסעדות ובתי-קפה זולים וטובים. חרשנו את מלבורן בעקבותיהם, ונהנינו מארוחות מצויינות וממאות ספלי קפה מוצלחים (ברובם). אז רק כמה שמות, כמו שמאוד מתאים לומר במקרה זה – על קצה המזלג:

מסעדות
Three, One, Two – שה-Good Food Guide העניק לה את התואר "המסעדה החדשה הטובה ביותר", ושבה חגגנו את יום הולדתי בארוחת טעימות מצויינת.
Cicciolina – מסעדה נהדרת ב-St Kilda, שלא מקבלת הזמנות, אבל שווה להמתין בבר הנחמד שלה…
Hako ו-Yu-u – שתי יפניות מיוחדות. אחת קטנה וגלויה והשניה מרווחת, אך חבויה מאחורי דלת סודית.
Sweet Basil – התאילנדית השכונתית שלנו.
Basque Tapas Bar – טאפסים טעימים, במיוחד שוט הגספאצ'ו, ואווירה נחמדה (וגם ליד הבית).
Morrocan Soup Bar – מקום עם אוכל מרוקאי מצויין ובו גם הדבר הכי קרוב לחומוס טעים שאכלנו כאן.
Gasworks Café – עוד מקום עם אוכל ים-תיכוני ואווירה כיפית.
Soulmama – מסעדה צמחונית עם אוכל טעים ושיטת הגשה מעניינת.
Lentil As Anything – גם אוכל צמחוני לא רע, אבל – בעיקר – מקום עם אג'נדה חברתית, בו אתה משלם כמה שאתה רוצה (וכמה שאתה יכול).

On the Corner Cafe

בתי-קפה
Piccolo – האחד והיחיד. בית הקפה "שלנו", בו ישבנו, קראנו עיתון, פטפטנו עם הבעלים והעובדים, ושתינו קפה נפלא כמעט כל בוקר. שם ערכנו את מסיבת הפרידה שלנו מהחברים במלבורן, התמונה של ערן מהפרסומת לתערוכה תלויה שם עכשיו על הקיר…
On the Corner – הקפה השני שלנו. אם לא מצאתם אותנו בפיקולו, כנראה אנחנו שם. קפה טוב, צוות עובדים חמוד, ושמש נהדרת בשולחנות על המדרכה (בימים שיש שמש…).
Amici Bakery Cafe – אם רצינו לא רק לשתות אלא גם לאכול משהו קטן, הלכנו לאמיצ'י, שהוא גם מאפייה, וקראוסון השקדים המעולה שלו יעמוד בכבוד בתחרויות עם בתי מאפה בפריז.
Ice Café Bar – עדיין בשכונה. בית קפה הומואי, שממוקם בחוכמה מול מכון הכושר ובקרבת כמה מהמועדונים הפופולריים בעיר. כנראה שבליינים רציניים מגיעים ביום ראשון בבוקר ישירות מהמועדון לבראנצ'…
St. Ali – אם יש קפה שיכול להתחרות בקפה של פיקולו – זה כאן. הם קולים בעצמם את הקפה, ומקום קולי באופן כללי…
Icoco Café – גם קפה מעולה וגם מקום סביבתי-אורגני-ידידותי לעולם…
Wall Two 80 – בית קפה צדדי ב-Balaclava עם מושבים הדבוקים לקיר החיצוני שלו.
Pushka - בית קפה קטנטן החבוי בסמטה צרה בין פחי אשפה לא יכול להיות גרוע, נכון?
Babka - בית קפה מאפיה ב-Fitzroy, שווה במיוחד בגלל העוגות (טארט-טאטן מצוין!)

St Ali Cafe

זהו. חוזרים הביתה. לאבו-חסן, לאורנה ואלה, לג'וז ולוז… היה כיף במלבורן, אבל בהחלט יש לאן לחזור!

האחד ביולי היה יום חג לאנשים רבים במלבורן. היום נכנס לתוקף חוק איסור העישון בכל מקום ציבורי. כבר מזמן אסור לעשן במסעדות, אבל מהיום האיסור כולל פאבים, כולל מועדונים, כולל הכל!!! הידד! כנראה שבגלל תקנות עירוניות נוספות, חלק מהעסקים גם לא יכולים (או רוצים) להרשות ללקוחות לעמוד בפתח המקום כדי לעשן (ואולי גם להרעיש או ללכלך), ולכן צצו בכל רחבי העיר גגות פתוחים לטובת המעשנים.

אין ספק שמדובר בתקנה מצוינת, שנספיק להנות ממנה רק עוד כמה ימים עד שנעזוב. הלכנו היום עם מני ושריל לשמוע להקת בלוז באחד הפאבים ב-Fitzroy. המקום היה מלא באנשים, וריק מסגריות. מי שרצה לעשן, יצא החוצה. זה היה מופלא! גם אפשר להנות מהמקום, מהמוזיקה ומהשתייה בלי להחנק. וגם אפשר לחזור הביתה בלי לרוץ למקלחת כדי להסיר מעליך את ריח העשן שנדבק בכל דבר שזז!

בשני דאנס-ברים שהייתי בהם לאחרונה, הודיעו שהחל מהשבוע הקרוב ייאסר העישון במקום. בשני המקרים תרועות הלא מעשנים גברו בכמותן על מחאות המעשנים. מה שמראה שיש מספיק קהל שמייחל לשינוי הזה ושקיים יסוד סביר להניח שהאיסור יוציא מהבית בליינים חדשים שיחליפו את המעשנים שיתבאסו בבית. למרות שאני מסכים שיש משהו בטענות המעשנים שהם הולכים ונדחקים לשולי החברה, קשה לי באמת להרגיש כלפיהם אמפתיה. במיוחד כי עד עכשיו רבים מהם היו עסוקים בלנשוף עלי עשן סיגריות.

הלוואי! הלוואי שבישראל יעבירו חוק כזה. הבעיה היא כמובן שבישראל לא חסרים חוקים, אלא אכיפה והתייחסות ציבורית. במלבורן מספר האנשים שינסו לעשן במקום שאסור בו יהיה קטן, ואני בטוח שאם מישהו ינסה, עובדי המקום יפנו אליו מייד ויורו לו להפסיק. הקנסות גבוהים והמנטליות היא שמירה על החוק. ובארץ? אנשים רבים פשוט מצפצפים על החוק. לא מעט מסעדות בכלל לא מנסות לעמוד בתנאי החוק (והשיא הוא כמובן הבר המעושן הצמוד לשולחן שמוגדר כללא עישון), קניונים בדרך כלל לא ששים לטפל במעשנים. ואכיפה? של העיריה? או של המשטרה? הצחקתם אותי.

אני פניתי פעם לעיריית תל אביב (במסגרת חוק חופש המידע) וביקשתי לדעת מה מספר הפקחים שאוכפים את חוק איסור העישון ומה גובה הקנסות שהוטלו על עסקים בתל אביב. להלן תמצית תשובת העירייה: "לידיעתך, אכיפת חוק העישון מוטלת גם על משרד הבריאות והמשטרה. בשלב זה אוכפת העיריה את החובה להציב שלט המורה שאסור לעשן." נהדר. תודה רבה, באמת.

אבל המאבק הציבורי בנושא בישראל לא מרפה. יש אתרים, יש עצומות, יש הפגנות. אני עדיין אופטימי. יש עוד סיכוי שאצליח לחזור יום אחד הביתה פחות מעושן, ועם קצת פחות רעל בתוך הריאות שלי. אמן.

אתמול הלכתי לשיעור המחול האחרון שלי במלבורן. התחלתי ללכת באוקטובר, פעמיים בשבוע, עם הפסקה בקיץ המלבורני בדצמבר וינואר. ג'וליה המורה הייתה מדהימה, שקטה, נעימה, משלבת גם טכניקות ותרגילים נהדרים (הרבה עבודת רצפה) וגם הייתה פשוט מורה מצוינת, קשובה ומצחיקה.

לפני כמה שבועות לקחתי את המצלמה לשיעור. אני יודע שיכול היה להיות מעניין יותר לראות אותי רוקד, אבל מה לעשות שמי צילם הייתי אני, כך שרואים בעיקר את ג'וליה וקצת את שאר המשתתפים (רובן כמובן משתתפות). האמת היא שאפילו לי קשה לדמיין את עצמי רוקד את הקטע שבוידאו, למרות שבהחלט עשיתי את זה. ג'וליה בהריון בחודש הרביעי, וזה די מדהים עד כמה היא נשארה מלאת חן בתנועה שלה. זו באמת רק טעימונת קטנה משנת מחול מצוינת.

הדבר הנוסף שנהנתי ממנו במיוחד בשיעורי המחול היה המוזיקה שג'וליה השתמשה בה. שילוב של שירים שקטים יותר לתרגילי חימום, ולפעמים שירים קצת יותר מקפצים לתרגילים יותר מורכבים. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מחולל ביתר התלהבות בגלל המוזיקה שהייתה ברקע.

היא הזכירה פעם שאחד השירים בשיעור היה בדיסק אוסף שתלמיד הכין לה, ואני חשבתי שזו תהיה מתנה מצוינת לפני שאסע. אז הבאתי לה דיסק עם שירים שרקדתי לצלילם בארץ (כמו איתמר ציגלר), קצת מוזיקה ישראלית שחשבתי שתהיה מעניינת גם למי שלא מבין עברית (כמו עידן רייכל, אפרת בן צור, קרני פוסטל), סתם דברים שאנחנו אוהבים לשמוע (Bell & Sebastian, The Hidden Cameras), ושמחתי לקדם הלאה פנינים שמצאתי במיקסטייפ מעולה שהכין גיאחה (כמו Mark Ronson, Elvis Perkins, Laura Veirs).

ג'וליה ידעה שאהבתי את המוזיקה בשיעורים כי תמיד שאלתי אותה מה אנחנו שומעים. לפני שיעור או שניים היא הציעה להכין לי דיסק עם ה"להיטים" שליוו אותנו במשך השנה. איזו חמודה! ברור שקפצתי על המציאה. יצא דיסק מצוין! מתישהו אני אעלה את כולו בצורה מסודרת לאתר, אבל בינתיים אשתף את העולם בשיר שאני הכי אוהב מתוכו: Child Is My Name של Kemopetrol:

לפני בערך חודש וקצת כשהסתובבתי ב-National Gallery of Victoria, המוזיאון הגדול והחשוב ביותר במלבורן, נקלעתי לסשן צילומי פורטרטים של קהל המבקרים. בקרוב תפתח במוזיאון תערוכת הגוגנהים הגדולה, הסבירו לי, וחלק מהפורטרטים ישמשו בקמפיין הפרסום לתערוכה. הצטלמתי בשמחה, וחיכיתי בסבלנות.

בימים האחרונים התחילו להתפרסם בעיתונים מודעות לקראת התערוכה. זמן קצר מאוד לאחר מכן פתחתי בעיסוק צד שכלל השמצות של המוזיאון, התערוכה, הצלם, הקופירייטר ואפילו הבנזוג (אם הוא לא נזהר מספיק במילותיו). כל מיני אנשים שונים ומשונים הופיעו במודעות התערוכה, ואילו אני? יוק! גורנישט! אם זה לא אנטישמיות ושנאת ישראל, אני באמת לא יודע מה כן. מישהו שמבין בדברים כאלה, אמר לי שגם כל האמנים האלה בכלל הומופובים! שקלתי לקרוא לחברי האקדמיה הבריטית להטיל חרם תרבותי ואמנותי על אוסטרליה, אבל החלטתי להמתין בינתיים.

מי שלא איבד תקווה (ולא באמת ברור למה) היה דווקא הבנזוג. ובעוד אני לוגם את התה שלי היום בבוקר, הוא פרס בפני בגאווה מהולה בתוכחה את עיתון TheAge (המקבילה של "הארץ" במלבורן ובויקטוריה), וזה מה שהודפס שם בעמוד 7 למטה:

אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה

אז נכון, כולם מסתכלים שמאלה ולמעלה (בכל התמונות שהיו עד עכשיו) ורק אני מסתכל ימינה ולמטה. נכון, הפרצוף נראה קצת עקום, אבל נראה לי שהצלם בחר בכוונה לכולם פרצופים קצת מוזרים. אבל למי אכפת?!? אני בעיתון! תחת הכותרת: Melbourne Winter Masterpieces!!! אני מרגיש כזה סלב ומגניב.

תהיתי אם כדאי שאקנה משקפי שמש שחורים ענקיים, ואולי לברר מה הדרך היעילה ביותר להתחמק מצלמי פאפרצ'י. הבנזוג הציע להשיג את אחת המסיכות של מפעל הפיס, או אולי פשוט לכסות לי את הראש בשקית ניילון. מזל שהוא פה לתמוך בי, אחרת אני לא יודע איך הייתי שורד את 15 דקות התהילה שלי. חבל רק שהן כנראה הסתיימו יחד עם שארית התה של הבוקר…