עלילות נויפלד בעיר זרה

בהתראה קצרה יחסית נשלחתי מטעם העבודה לממפיס טנסי בארה"ב. בהנחה שהכל עבר בשלום, אני ישן עכשיו במלון בממפיס, ומנסה להתאושש משתי טיסות של כמעט 20 שעות ברוטו.

חוץ מלעבוד, אני מתכנן כמובן לבקר את אלביס בגרייסלנד ולהנות מאווירת הדרום של ארה"ב. לא שאני בטוח מה זה אומר, אבל אני מקווה שמתכוונים לאוכל טוב ולגברים חתיכים. זה נשמע לי כמו שילוב מבטיח. חבל רק שהבנזוג נשאר בארץ ולא פה לעזור לי להתמודד עם כל זה.

ובסופ"ש אגיע לניו יורק (זה נחשב ביקור מולדת?) - מה שתמיד מבטיח הרפתקאות, חברים וכייף.

הבלוג ימשיך להתעדכן בכל מיני פוסטים שכתבתי מראש, וגם צפויים עדכונים של הבנזוג על כל מיני אירועים שאני מפספס. אשוב לחגוג עם כולם 60 שנות בתחילת השבוע הבא.

אמנם מתבקש איזה שיר של אלביס, אבל יש לי הרגשה שאני עוד אכתוב עליו הרבה, אז במקום זה הנה Going to Graceland של פול סיימון:

הפוסט שלי בנושא הפוסטר הענק של בית הקפה שנתלה במקום עבודתי, הצליח לעורר איזה הד או שניים בעבודה. אז החלטתי להתאמץ להשיג את התמונה הזו שצולמה ע"י אחד העובדים. לצערי, עוד לא התפתחה תרבות קפה במסדרון… בקומה אחרת, דרך אגב, יש תמונה ענקית ונהדרת של חוף ים. יותר שווה!

זה ממש מוזר. מחר (יום שני) יש לי "עבודה". זהו. נגמר החופש הגדול בן השנה שלי שבו יכולתי לתכנן תוכניות לבוקר ולצהריים מבלי להתחשב כמעט בשום דבר.

העבודה הישנה-חדשה (אני חוזר לאותו מקום שעזבתי לפני שנה) היא אמנם בהיקף של רק שלושה ימים בשבוע, אבל הקונספט של לקום בבוקר וללכת לעבוד עדיין מטריד אותי. העדפתי לא להתחיל לעבוד בימי ראשון, ועל כן גיליתי שיש דבר כזה שביזות יום ב' (בה אני לוקה כבר כמה לילות).

בכל מקרה, יהיה כייף לפגוש חברים ואנשים שאני אוהב מהעבודה. אני צריך עוד להתעדכן ברכילות של השנה האחרונה, ולעשות ספירת מלאי מדוקדקת של החתיכים שאני עוד לא מכיר. זה אחד היתרונות במקום בן מאות עובדים - תמיד יש על מי להסתכל.

בינתיים נשאר לי רק להחליט מה אני לובש מחר, איך לסדר את השיער, מה אני מביא איתי לאכול (החלטתי לנסות להכין לי ארוחות צהריים במקום לקנות, נראה תוך כמה ימים אני אשבר), באיזו שעה להתייצב, מתי לעזוב ואיך לא לעצבן את הסובבים במשפטים שמתחילים ב-"במלבורן…".

בהצלחה!