ארכיון פוסטים מהקטגוריה "אמנות"

סרט התבגרות של בנות זה אף פעם לא קליל

יום חמישי, 17 ביולי, 2008

בימים אלו ממש מתרחש עלינו פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים. זהו לרוב התירוץ השני שלנו במשך שנה שלמה לעלות לבירה, ולהנות מקצת קרירות ויובש בחודש יולי בעוד תל אביב חמה, דביקה ולחה (זה, אגב, התירוץ הראשון). על התייחדותי עם התוכניה בת כמעט 300 העמודים ועל השיטה שפיתחתי, איך לבחור סרטים מבלי לדעת על מהם (כולל נפילות איומות), כבר סיפרתי בעבר. את הפסטיבל של שנה שעברה פספסנו (כי היינו עדיין בחו"ל), אבל השנה החזרנו עטרה ליושנה ואותנו לירושלים.

עם השנים הצטמצמה קצת כמות הסרטים שיוצא לנו לראות משמונה לשישה והפעם רק ארבעה (גם קצת בגלל הנסיעה לברלין). כשפגשנו חברה בשבת שעברה, סיפרנו לה על המתוכנן לאותו יום: הסרט השני "מוות באהבה" של בועז יכין אמור להיות משהו שקשור לשואה, דור שני, משהו קצת כבד. אז בחרנו את "חבצלות מים", סרט צרפתי על התבגרות של בנות, כדי שיהיה גם משהו יותר קליל. החברה הסתכלה עלינו ספק תמהה ספק משועשעת ואמרה: סרט התבגרות של בנות זה אף פעם לא קליל!

חבצלות המים מוות באהבה
מימין: חבצלות המים (Water Lilies), משמאל: מוות באהבה (Death in Love)

והיא ממש צדקה! מאוד מסובך בגיל הנעורים. ולבנות בכלל. לפחות היה מדובר בסרט שניסה להיות קצת יותר מורכב ואמיתי מסרט אמריקאי סטנדרטי שמן הסתם היה מציג מעודדות מאוהבות בקפטן נבחרת הפוטבול. קצת מצחיק היה לגלות (בדיעבד) שבתוכניה כתוב על גיבורת הסרט שהיא "מפחדת לפתוח בשיחה עם בני המין השני ותעשה הכל בכדי להתברג לנבחרת השחייה הצורנית", בעוד בסרט הדבר היחיד שמעניין אותה הוא הקפטנית (!!!) של נבחרת השחייה הזו.

אבל אין ספק שיחסית ל"מוות באהבה" עדיין היה מדובר בסרט קליל. איך אפשר לתאר את המועקה הרגשית, הנפשית, הפיזית והפסיכולוגית שהוא גרם לי? ראיתם את "לשבור את הגלים" או "רוקדת בחשכה" או כל סרט אחר של לארס פון טרייר? אז הסרטים האלה קלילים לעומת מה שבועז יכין רקח בסרט הזה.

והוא לא סתם קשה ועמוס. איך הגדירה את זה אישה אחת שישבה שורה לפני ועוד תוך כדי ההקרנה? "הסרט הזה הוא זוועה". הוא טוב מאוד, אבל הוא זוועה. אתה צופה וחווה חלק מהייסורים הקצת פיזיים ובעיקר נפשיים של כמעט כל הדמויות. הרבה נתק רגשי ומעט אופטימיות. ובכל זאת - הסרט הטוב ביותר מבין הארבעה שראינו.

חצ\'קונים ריקנות
מימין: חצ'קונים (Acne), משמאל: ריקנות (Empties)

מבין שני הסרטים הנוספים שראינו ביום שלישי, "ריקנות" היה קטן, נעים ויפה. פיסת חיים של אנשים מבוגרים יותר - מסוג הדברים שאתה לא רואה הרבה בדרך כלל. ואילו "חצ'קונים" היה פשוט מיותר ומשעמם (הבנזוג אפילו הגדיר בתור: אסקימו לימון לא מצחיק). בסרטים כאלה אני שואל את עצמי: מעניין אותי לדעת מה יקרה בסוף לגיבור? ואם אני עונה בשלילה, אני פשוט יוצא מהסרט באמצע. וזה מה שעשינו.

סרט דוקומנטרי שמאוד רציתי לראות, אבל לא יצא, הוא "להיות כמו כולן" (שיוקרן בשבת). הסרט מתאר את העובדה המדהימה שלמרות שבאיראן דינם של הומואים הוא מוות, דווקא ניתוחים לשינוי מין כן אפשריים. באופן מזעזע משהו, הדרך של חלק מההומואים לפתור את הבעיות עם משטרות הצניעות הוא לעבור ניתוח כזה. מפחיד.

הפסטיבל ממשיך עד מוצ"ש. זו ההזדמנות להנות גם מקולנוע טוב וגם ממזג אוויר מצוין. ואפילו מזג האוויר בתוך אולמות הקולנוע, שלרוב הוא מקפיא, היה אפילו חמים מידי. סעו ותהנו.

לילה לבן בגן החשמל (ואלתרמן גם)

יום ראשון, 6 ביולי, 2008

שני אירועים כל כך תל אביביים התרחשו בסוף השבוע האחרון: הלילה הלבן ומלחמת המים בכיכר רבין. ושניהם עמדו בסימן משפחתיות. את רוב הלילה הלבן העברנו עם בת דודתי (הנובו-תל אביבית) בערב הסיום של "שירה על הדרך" שנערך בגן החשמל, ובמלחמת המים השפרצנו על ובעיקר הושפרצנו ע"י שני אחייניי.

שירה על הדרך (הארץ)נעסוק הפעם דווקא באירוע היבש אבל בהחלט מעניין: האירוע בגן החשמל היה גם מחווה ל"כוכבים בחוץ" של אלתרמן במלאת 70 שנה להוצאת הספר, והיה מקסים ושובב. פתחה את הערב חברת המועצה פרופ' זהר שביט שהיא היוזמת של "שירה על הדרך", ובהתרגשות גדולה הודתה לכל מי שבא, ולכבוד ראש העיר שנכח במקום (אני דווקא התנהגתי יפה בשלב הזה ושתקתי בנימוס), ואז היא צעקה בהתלהבות ממש לא ברורה: "וואוו, מנכ"ל תפעול העירייה פה!!! איזה יופי!!! " לכל מי שפספס, ובמקרה לא יודע איך נראה מנכ"ל תפעול העירייה, אני משוכנע שהוא יופיע בכל עיתוני הבידור של השבוע הבא.
(קרדיט תמונה משמאל: דניאל צ'צ'יק, הארץ, תחרות שירה על הדרך כאירוע חצרני)

בכל מקרה, גלריית המשתתפים (משוררים ומבצעים) באירוע היתה מרשימה מאוד: חיים גורי, חנה מרון, ג'וזי כץ, ניסים קלדרון, ערן צור, שלומי שבן, דורי מנור, שמעון אדף ועוד מבצעים נוספים ומשוררים שזכו בשנים האחרונות בתחרות של שירה על הדרך. קטעי השירה היו שונים ומעניינים (בין המוקראים ובין המושרים), אבל דווקא הסיפורים הקטנים של חיים גורי וחנה מרון על אלתרמן וההיכרות איתו הם אלו שהוסיפו עוד קצת פלפל לערב. במיוחד חנה מרון, שכובשת כל במה וכל קהל, היתה מדהימה כששרה את שיר הפונדקית, שאלתרמן כתב במיוחד בשבילה (לרדת לאמצע העמוד).

את הערב חתמו וזעזעו שלומי שבן וערן צור במופע קצר ומשותף. ולמה זעזעו? כי החבורה בת ה-40-50 שישבה מאחורי, הופתעה מאוד לשמוע את ערן צור שר את תותים של יונה וולך ואומר (אלוהים ישמור) "זין". הם בכלל לא כל כך הצליחו לעכל את סגנון השירה וההופעה שלו כששר שירים שלו וגם את אריק של שבן. שבן מצידו הפגין וירטאוזיות פסנתרית כמו שלמדנו לצפות ממנו בשנים האחרונות, שר על דניאלה, שר בוב דילן ושיחק אותה בגדול. בכלל, נדמה לי שהוא הפך בזמן האחרון לתו תקן של ערב תרבותי משובח.

אח"כ נשפכנו כמו כולם לשדרות רוטשילד העמוסות, ראינו עוד כמה הופעות קטנות פה ושם ובעיקר נדהמנו וקיטרנו על הצפיפות. היה כייף.

המלצה לפסטיבל הסרטים הלהט"בי

יום שישי, 27 ביוני, 2008

פסטיבל הסרטים הבינלאומי לקולנוע לסבי, הומו, בי וטרנס מתקיים בימים אלה בסינמטק. ראינו כבר סרט אחד טוב: "הצד המזרחי של החומה" שהופק בחלקו באופן לא חוקי במזרח גרמניה ב-1985, וסרט שני מצוין: "כדורגל במחתרת" שמספר על הנסיון לארגן משחק כדורגל נשים באיראן (!) בין נבחרת גרמנית ונבחרת איראנית. עוד בקנה: "מיטה לשלושה", "25 סנט להצצה", ו"מקלט".

אבל ההמלצה היא דווקא על סרט תיעודי שנקרא Red Without Blue, שראינו בעבר בפסטיבל במלבורן. הוא מציג ביום שבת 28.6.08 בשעה 13:00. אם אתם סומכים עלי, רוצו לראות אותו מבלי בכלל לברר על מה ולמה הוא. הוא מקסים ומדהים. ואם אתם בכל זאת סקרנים, אז הנה מה שכתבתי עליו עבר, זה העמוד באתר הסינמטק, וזה אתר הסרט.

סוף שבוע כייפי בניו יורק

יום שלישי, 27 במאי, 2008

ברור שכל נסיעת העבודה לממפיס הייתה למעשה מזימה אחת גדולה כדי למצוא את עצמי בסוף שבוע בניו יורק. כבר יצא להיות בעבר בניו יורק ומאוד נהנתי. אני אוהב ערים גדולות, אני אוהב להסתובב, אני אוהב רכבות תחתיות, עיליות והמוניות. אבל הפעם, אולי בגלל שהייתי אחרי שבוע עבודה, אולי בגלל שהיה מדובר בסוף שבוע קצר, העדפתי להתרכז בחברים טובים (ובעיקר בחברות!) שלא ראיתי שנה או שנתיים, ולהעביר איתם קצת זמן איכות.

מירב ואני
תמונה מצוינת של מירב, קצת פחות שלי (על מה אני מסתכל?!?!)

במיוחד כשמדובר בשתי המם-יות שלא לומר המהמם-יות, מירב ומיה, שהן חברות טובות עוד מימי קדם (נשמע קצת זקן, לא? לא נורא). אז הפקדתי את עצמי יום אצל זו (בברוקלין) ויום אצל זו (במנהטן) ונהנתי כל כך. קודם כל, מדובר באמת בחברות ותיקות שאפשר להעביר איתן יום שלם בדיבורים, ריכולים, סיפורים וקשקושים (שמן הסתם כבר חזרנו עליהם מיליון פעם). וחוץ מזה, לא יוצא לי הרבה לבלות איתן ככה שלושתינו, בלי בני זוג (שמשום מה לא מעריכים את אותה בדיחה כשמספרים אותה בפעם השמונים), בלי ילדים (למי שיש) ובלי הרבה טרחות על הראש (יחסית).

Habana Outpost Marching Bandברוקלין היתה ממש מגניבה. זו פעם ראשונה שאני מתייר בה, ואפשר היה לסמוך על מירב שתיקח אותי בדיוק לסוג המקומות שאני אוהב. התחלנו בבית קפה אלטרנטיבי משהו, מחוספס קצת, ההיפך הגמור מסטארבקס, כלומר בית קפה עם אופי. ארוחת הבוקר הטעימה לקחה יותר משעתיים (שזה מה שקורה כשאנחנו נפגשים וצריכים לשחזר את שלל הסיפורים הקבועים שלנו), ואחר כך המשכנו להסתובב ברחובות השכונה.

התחנה הבאה היתה ה-Habana Outpost, שם חיכתה לנו מסיבה לטינית בצהרי היום, עם בירה, קוקטיילים, מוזיקה מזמינה ואנשים מענטזים. במיוחד בחור אחד (שנראה היספני) רקד בצורה כל כך מפתה, וגם הרקיד לא מעט בנות. עם קוקטייל ביד אחת וקלח תירס הקלוי על אש בתוספת הגבינה מלוחה ביד השניה, נהננו מהשמש שבצבצה, מהמוזיקה ומהאווירה. אח"כ התחילה לנגן Marching Band גדולה וקולנית, שמתוכה התלהבתי במיוחד מנגן הטובה (או שמא זה היה סוזפון?)…

Habana Outpost, Brooklyn

אחרי ארוחת צהריים באיזה joint סמוך (מי היה מאמין שאפילו בממפיס אכלתי פחות מטוגן), שמנו את פעמנו למוזיאון ברוקלין, לחלק היותר אינטלקטואלי של היום. התערוכה המרהיבה של Takashi Murakami היתה עמוסה מבקרים ובצדק. תמונות ענק גדושות צבעים ופרטים שנדמה ונלקחו מעולם פנטזיה ביזארי, וגם כמה פסלים (פיברגלאס) סוטים ומדהימים כמו שרק מנגה יכולה להיות.


כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים

מנהטן (הפעם בחסות מיה) היתה כבר סיפור מוצלח מסוג אחר: ארוחת בוקר בדיינר אמריקאי כמו שצריך, סיבוב בטיים סקוור וצפייה במחזמר Cry Baby בברודווי (עם השיר הנפלא Girl, can I kiss you with tounge?) וקינוח טעים בבית קפה בלגי (נדמה לי) - אין ספק שעל מיה אני סומך בעיניים עצומות ובפה פתוח (-:

איזה כייף. ומה שעוד יותר כייף הוא שהשבוע הגיעה מיה לארץ, ובשבוע הבא מירב. מושלם.

בתים מבפנים - סיור ברמת אביב הירוקה

יום שלישי, 20 במאי, 2008

מה אני אגיד לכם? פעם ידעו לבנות. פעם היה להם חזון. פעם היו פה אנשים רציניים. פעם כשבנו פה שכונות ולא רק סיירו כל היום בבתים של אנשים אחרים. מה זה הרעיון הזה? מאוד לא מנומס ובטח לא פולני!

הכל התחיל כשפגשתי את לרמן במסיבת הרחוב בפלורנטין (ביום העצמאות), ובין בירה אחת לשניה הוא שאל ואני קיבלתי על עצמי בשמחה את המשימה להשתתף בסיור שייערך בשכונתי, רמת אביב הירוקה. מצויד במצלמה, דף, עט ובנזוג (שאף גדל כילד בשכונה), חשתי אל מוזיאון א"י בצהרי יום שישי האחרון ערוך ומוכן.

בתים מבפנים - סיור ברמת אביב הירוקה
האדריכלים דני פרייס ומוטי בודק מסבירים לקהל הקשוב

רמת אביב הירוקה
בין השבילים של רמת אביב הירוקה

תוכניתה המקורית של רמת אביב הירוקה השתרע סביב הרחובות חיים לבנון, ברודצקי ורידינג (זהו שמם כיום). לרוברט בנט, מתכנן השכונה בתחילת שנות ה-50, היו אילוצים שהוכתבו מלמעלה, אבל גם כמה עקרונות חשובים שהתווה לעצמו:

  • מגוון של בתים ובניינים
  • תכנון עבור אוכלוסיה הטרוגנית (צעירים, זקנים, משפחות קטנות וגדולות, אמנים…)
  • עירוב שימושים (מגורים, מסחר, מקומות ציבוריים)
  • מוסדות ציבור בתוך השכונה
  • אפשרות לחצות את השכונה מקצה לקצה מבלי לחצות אף כביש
  • תכנון נוף במסגרת התכנון האדריכלי

וכך היה. התוכנית כללה דירות בגדלים שונים בבתים חד קומתיים, דו ותלת קומתיים. כל השטח הכלוא בין הרחובות ברודצקי לחיים לבנון לא נחצה ע"י אף כביש אחר. כל הדרכים הפנימיות הן ללא מוצא, ולצידן חוצות את השכונה "אצבעות ירוקות". הגישה לבית הספר, למתנ"ס, לבית הכנסת ולמוסדות אחרים אפשרית ללא חציית אף כביש. הדרכים הפנימיות והגינות הקטנות והבינוניות בינהם סיפקו מרחבים ציבוריים פתוחים ושקטים יחסית לכלל התושבים. אפילו בית האבות של השכונה היה כבר בתכנון המקורי שלה!

רמת אביב הירוקה
בית האבות והגינה שלצידו ברמת אביב הירוקה

רמת אביב הירוקה, הבית של גולדה
הבית הדו קומתי שבו גרה גולדה מאיר ברמת אביב הירוקה

בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הלכה השכונה והזדקנה ועלה הצורך לחדש אותה. בצעד, שהאדריכלים מנחי הסיור הגדירו "חכם ביותר", החליטה העירייה לקדם תוכניות הרחבה שונות (בניגוד לבון-טון הקיים היום של פינוי בינוי). הוספת עליית גג, מרתף או הרחבה של חדרים אפשרה למשפחות גדולות יותר להשאר בשכונה, להוריש את הדירות לדור הבא, לפתוח משרד קטן ליד הבית או פשוט לשפר את תנאי הדיור. ציפוף השכונה מצד אחד, תוך שמירה על מרחקים בין בניינים ושטחים ציבוריים מצד שני איפשר לנצל תשתיות קיימות (כמו בתי ספר) בצורה יעילה יותר מבלי לפגוע באיכות החיים של התושבים. למרות השמירה על השטחים הציבוריים והגינות, צפיפות השכונה עולה על המינימום הנדרש בחוק (תמ"א 31).

מתוך הסיור עלה שהגינות המשותפות בכל בניין והגינות והשטחים הציבוריים נותנים מרחב נשימה לכל פרט בנפרד ומצמצמות את הצורך הפסיכולוגי ב"גינה גדולה משלי". באחת מאותן אצבעות ירוקות שתכנן בנט, משתמשים היום גם הזקנים מבית האבות הסמוך, גם סטודנטים הגרים במעונות הצמודים, גם ילדים שחוגגים יומולדת. יש אפילו מקרים שבהם בניינים ביקשו מהעירייה רשות לתחזק ולפתח גינה ציבורית שיבשה על חשבונם. אלא שהעירייה מסרבת מטעמים של חזקה והשתלטות על שטחי ציבור.

רמת אביב הירוקה
אחת ההרחבות של בניין רכבת ברמת אביב הירוקה

רמת אביב הירוקה
אחת הגינות הצמודות לבתים המשותפים ברמת אביב הירוקה

תוכנית ההרחבות אפשרה לשכונה להיות מגוונת והטרוגנית - ובזה הצלחתה. יש בה גם ילדים ובתי ספר, גם מבוגרים, גם משרדים ועסקים קטנים, גם מקומות מסחר ובילויים קטנים, גם בעלי דירות וגם שוכרים, גם צעירים וגם זקנים. חלק מהבניינים במצבם המקורי משנות ה-50, חלק הורחבו בתוכנית הראשונה, חלק בתוכנית השניה - לפי צורך, לפי יכולת, לפי תנאים נוספים. יש בנינים בני קומה אחת שהורחבו, יש כמה קומות, יש כמה בנינים בני 6 ו-8 קומות, יש גם 12. אז נכון, זו לא שכונת וילות אחידה ויפה. ומוזר לראות בנינים עם הרחבות לא סימטריות, אבל השוני והאבולוציה המתמשכת שלה הם הסיבה שהיא עדיין חיה, נושמת ובועטת.

תחשבו מה קורה בישובים ובשכונות הומוגניים מידי: בוא נאמר ש-80% מהאוכלוסיה הן משפחות עם 2-3 ילדים בבית פרטי בן 200-300 מ"ר. היום הילדים ממלאים את כל הבתים וגם נאמר 3 בתי ספר. מה יקרה עוד 12 שנה שכל הילדים יעזבו את הבית (מן הסתם למקומות בהם יש דירות קטנות להשכרה)? תיוותר שכונה עם הרבה בתים גדולים בהם גרים רק זוג הורים, ושניים וחצי בתי ספר שעומדים ריקים. לא חכם מבחינה תכנונית.

מצד שני, אין ספק שהשכונה התייקרה בשנים האחרונות, ואינה זמינה לכל אחד. האדריכלים העריכו שבין שליש לחצי מהדירות בשכונה הן בבעלות חדשה של אוכלוסיה חזקה יחסית. וזו עדיין משתלבת באופן טבעי בשכונה - אין בינתייים דירות פאר או וילות שנבנות כאן. אבל יש הרחבות שנראות ככה: הקצה גדול ומחולק לשתי דירות גדולות מאוד, מאחור המשך הבנין קטן ומקורי:

רמת אביב הירוקה
חתיכת הרחבה, הבניין הקטן מאחור הוא למעשה אותו בניין רכבת שלא הורחב

ומה צופן העתיד? ובכן ססמאות הפינוי בינוי נשמעות בכל פינה, ובעיקר מקדמים אותן אינטרסנטים שמחפשים רווחים. מבחינה תכנונית והתחדשות עירונית, טוענים האדריכלים, אין לכך הצדקה. אפשר לבנות בכמה מקומות לגובה הקיים כבר בשכונה (6 או 8 קומות), אפשר לאשר הרחבות שלא נוצלו בעבר כדי לחלק שטח בן 200-300 מ"ר לדירות נפרדות ולא רק כדי להרחיב דירות קיימות. ברור שלכל הרחבה וציפוף נדרשות תשתיות מתאימות (מישהו אמר חניה?), אבל העובדה שהתכנון של רוברט בנט עומד בהצלחה נאה 50 שנה אחרי, מראה שאם רוצים - יכולים.

לעומת זאת, את העבר הרבה יותר קל לתאר ולברר. את התמונות הבאות צילם בן ציון קריגר עת נכנס לדירתו החדשה בבניין הגבוה הראשון בארץ (12 קומות) בפיכמן 2 רמת אביב הירוקה ב-1962:

רמת אביב הירוקה 1962, צילם בן ציון קריגר
מבט מזרחה לאורך רחוב רידינג. הבניין הרחוק היחיד הוא תחילתה של אוניברסיטת תל אביב

רמת אביב הירוקה 1962, צילם בן ציון קריגר
מבט צפון מזרח: על שורת העצים יבנה יום אחד קניון רמת אביב, ורק מעט בניינים נמצאים בצידו הצפוני של רחוב איינשטיין

רמת אביב הירוקה 1962, צילם בן ציון קריגר
מבט צפונה על הבתים שמעבר לרחוב אינשטיין. הדרך האלכסונית בצידה השמאלי של התמונה היא כביש החוף!

הרפתקאות ואמנות בבת ים

יום שישי, 25 באפריל, 2008

וזה מה שקרה ב-10 הדקות הראשונות שלי בבת ים: בעודי עומד ברמזור בשדרות העצמאות, הבחנתי דרך המראה בהמולה קטנה. רכב ירוק נסע במהירות גבוהה ונעצר אחרי טור המכוניות. כעבור חצי שניה חרקה לידו ניידת משטרה. מהרכב יצא בחור צעיר והתחיל לברוח בזריזות בין המכוניות. השוטרים פנו לטפל ברכב ולעדכן בקשר על הפושע הנמלט. אני "בטוח" שדברים כאלה לא קורים בתל אביב. או שבעצם מדובר בסוג של מיצג?

כמו בביאנלה בהרצליה, גם בביאנלה לאדריכלות נוף בבת ים, הרעיון להפוך את העיר עצמה למוקד ההתרחשות האמנותית ולא לתחום אותו במוזיאון היה מוצלח מאוד. עצם ההסתובבות ברחובות, בגנים ובשטחים ציבורים הפכה את האירוע למעניין יותר, נגיש ומשתף. הוא היה אירוע של העיר ותושביה ולא סתם ממוקם בעיר.

הכי הצחיק אותי ה"פיצוץ בצינור". זה רעיון נחמד של מזרקה אורבנית בצורה של פרץ מים ששוטף את המדרכה. זה באמת נראה כמו טעות או תקלה איומה עד שאתה קורא את השלט הצמוד ומבין שזה מתוכנן ואפילו ממחזר את המים. אלא שרוב האנשים לא יודעים את זה, ואני לא אתפלא אם יסתבר שהעירייה קיבלה נזיפות במשך כל החג על תקלת המים בשד' העצמאות שאף אחד לא תיקן כבר שבוע שלם!

גם מול "משחק עירוני" של קבוצת ערבול (בהשתתפות לרמן) אי אפשר היה להשאר אדישים. בתור בנאים מומחים התווכחנו ארוכות על שיטות בנייה שיעמדו ברוח האביבית, אבל זה לא עבד והכל בסוף קרס. בניה אחרת שנעשתה במגרש פתוח בעזרת קופסאות שימורים הזכירה לי שיעורים נשכחים בגיאומטריה של המרחב מתקופת התואר הראשון.

לשימור, הביאנלה בת ים

עוד מוצלחים מבין מה שראינו היו החניון שהפך לשוק דינמי, החצר בין הבתים שעוטרה בפנסים עם שלטר ומעין גן נסתר שעוטף את החומה האקוסטית שחוצצת בין אחת השכונות לנתיבי איילון. את האירוע חתמה מבחינתנו להקת הדג נחש בהופעה קולית כתמיד.

האמת היא שחוץ מהמיצגים היה סתם כייף להסתובב ולראות רחובות תוססים, שדרות נאות וים נוצץ (והרבה מאוד ירקנים!). משהו טוב כנראה עובר על בת ים בשנים האחרות. למרות ההאשמות הקשות נגד ראש העיר לחיאני, שמענו מספר תושבים מדברים בשבחו. גנים רבים שופצו, העיר זכתה בפרס חינוך, והבת ימים מרגישים שהם יכולים שוב לזקוף את ראשם בגאווה. כמו שסיפרה מישהי לחברה בטלפון: הביאנלה הזו היא דבר נהדר. אנשים מסתובבים ברחובות כמו ביום העצמאות, ובאו אנשים אפילו מתל אביב! כן, כן, מתל אביב!


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏