ארכיון פוסטים מהקטגוריה "בחיים לא יקרה בישראל"

יהודים ברכבת בברלין

יום שני, 28 ביולי, 2008

קשה להתחמק מהנושא היהודי בברלין. לא שמישהו מנסה, אלא שלפחות ברמה הויזואלית והלאומית זה מופיע בכל מיני צורות. הגדולות הן אנדרטת השואה החדשה יחסית, המוזיאון היהודי (תחת הכותרת: "לא מה שציפיתם לו"), בית כנסת ומרכז תרבות גדול ומשופץ שנפתח בשנה שעברה וכו'. התזכורות בגודל הבינוני הן שלטים במקומות מרכזיים ואחרים שמציינים מה קרה ומה אסור לשכוח. והקטנים הם ריבועים בגודל 10X10 ס"מ בערך שמוטבעים בתוך המדרכות בכניסה לבתים ומציינים יהודים בשמם שזה היה מקום מגוריהם האחרון ולאן נשלחו למות (זה פרויקט שדיירי הבית הנוכחיים מממנים אם הם רוצים).

אחד המקומות שביקרנו בהם הפעם היה אתר ההנצחה בתחנת הרכבת של גרונוואלד, משם נשלחו יהודי ברלין לפתרונם הסופי. הרציף ההוא כבר אינו בשימוש, אך פסי הרכבת שכבר לא מובילים לשום מקום נותרו במקומם. לפני מספר שנים קבעו על הרציף לוחות המציינים את כל המשלוחים שנעשו שם: תאריך, מספר היהודים ויעד הנסיעה. פירוט קר, יבש ופשוט שממשיך לאורך מספר שנים. הרציף מוקף שיחים וצמחיה גבוהה ונותן לך לרגע הרגשה של אמצע שום מקום. אבל זה ממש לא נכון - יש מסביב הרבה אנשים ומקומות, ואני מנחש שהם היו שם גם לפני 60 ו-70 שנה.

אתר הזכרון, גרונוואלד, גרמניה

יום אחרי, נסענו ברכבת בתוך ברלין. זקן נמוך, עגול פנים וחבוש בקסקט ביקש שאפתח את החלון הגבוה שמעליי. אחרי שהודה לי, התיישב לידי, ואמר:

זקן (ספק שואל ספק קובע): .you are a jew

אני (קצת מופתע, תוהה מה אני אמור לענות): .yes I am

זקן: .I thought so. me too, but I am from russia

אני: we are from israel

זקן: ?are you going to grunewald

אני: ?no, been there yesterday. are you from berlin

זקן: .no, from Bremen

אני: .I am Eran and this is Ofer

זקן: ?I am David. is this your brother

אני: .no. my partner

זקן: .oh, your friend. I thought so. me too, also have a friend but he is german

זה היה מפגש מוזר מאוד, שהסתיים בערך דקה אחרי, שכל אחד מאיתנו המשיך לרכבת אחרת. דווקא היה יכול להיות מעניין לדבר איתו, לשמוע מאיפה, מה, מי, איך, למה, יהודי מרוסיה, הומו בגרמניה, הוא אפילו ידע כמה מילים בעברית. אולי דברים כאלה קורים רק בברלין.

המשפט המפתיע ביותר ששמעתי השבוע

יום חמישי, 27 בספטמבר, 2007

לפני כמה ימים ביקרנו בהרצליה בביאנלה לאמנות עכשווית. מוזיאון הרצליה (גם לאמנות עכשווית) שוכן מול הקן של הנוער העובד והלומד. כשיצאנו מהמוזיאון עברנו ליד קבוצת חניכים (בגילאי הטיפש-עשרה) שישבה על הדשא, וזה בערך קטע משיחה שלהם ששמענו:

נערה: … הוא היה צריך לבוא לעזור, אבל היו לו כל מיני סידורים.
נער: המחויבות הראשונה שלנו היא המחויבות לתנועה.

אנחנו פשוט נאלמנו דום. לא מופלא? לא מרגש? לא נשמע תלוש מהמציאות שאנחנו חיים בה ומתאים יותר לשנות ה-50 של איזו מאה קודמת? זה היה נהדר.

עוד עיר ללא עישון

יום ראשון, 1 ביולי, 2007

האחד ביולי היה יום חג לאנשים רבים במלבורן. היום נכנס לתוקף חוק איסור העישון בכל מקום ציבורי. כבר מזמן אסור לעשן במסעדות, אבל מהיום האיסור כולל פאבים, כולל מועדונים, כולל הכל!!! הידד! כנראה שבגלל תקנות עירוניות נוספות, חלק מהעסקים גם לא יכולים (או רוצים) להרשות ללקוחות לעמוד בפתח המקום כדי לעשן (ואולי גם להרעיש או ללכלך), ולכן צצו בכל רחבי העיר גגות פתוחים לטובת המעשנים.

אין ספק שמדובר בתקנה מצוינת, שנספיק להנות ממנה רק עוד כמה ימים עד שנעזוב. הלכנו היום עם מני ושריל לשמוע להקת בלוז באחד הפאבים ב-Fitzroy. המקום היה מלא באנשים, וריק מסגריות. מי שרצה לעשן, יצא החוצה. זה היה מופלא! גם אפשר להנות מהמקום, מהמוזיקה ומהשתייה בלי להחנק. וגם אפשר לחזור הביתה בלי לרוץ למקלחת כדי להסיר מעליך את ריח העשן שנדבק בכל דבר שזז!

בשני דאנס-ברים שהייתי בהם לאחרונה, הודיעו שהחל מהשבוע הקרוב ייאסר העישון במקום. בשני המקרים תרועות הלא מעשנים גברו בכמותן על מחאות המעשנים. מה שמראה שיש מספיק קהל שמייחל לשינוי הזה ושקיים יסוד סביר להניח שהאיסור יוציא מהבית בליינים חדשים שיחליפו את המעשנים שיתבאסו בבית. למרות שאני מסכים שיש משהו בטענות המעשנים שהם הולכים ונדחקים לשולי החברה, קשה לי באמת להרגיש כלפיהם אמפתיה. במיוחד כי עד עכשיו רבים מהם היו עסוקים בלנשוף עלי עשן סיגריות.

הלוואי! הלוואי שבישראל יעבירו חוק כזה. הבעיה היא כמובן שבישראל לא חסרים חוקים, אלא אכיפה והתייחסות ציבורית. במלבורן מספר האנשים שינסו לעשן במקום שאסור בו יהיה קטן, ואני בטוח שאם מישהו ינסה, עובדי המקום יפנו אליו מייד ויורו לו להפסיק. הקנסות גבוהים והמנטליות היא שמירה על החוק. ובארץ? אנשים רבים פשוט מצפצפים על החוק. לא מעט מסעדות בכלל לא מנסות לעמוד בתנאי החוק (והשיא הוא כמובן הבר המעושן הצמוד לשולחן שמוגדר כללא עישון), קניונים בדרך כלל לא ששים לטפל במעשנים. ואכיפה? של העיריה? או של המשטרה? הצחקתם אותי.

אני פניתי פעם לעיריית תל אביב (במסגרת חוק חופש המידע) וביקשתי לדעת מה מספר הפקחים שאוכפים את חוק איסור העישון ומה גובה הקנסות שהוטלו על עסקים בתל אביב. להלן תמצית תשובת העירייה: "לידיעתך, אכיפת חוק העישון מוטלת גם על משרד הבריאות והמשטרה. בשלב זה אוכפת העיריה את החובה להציב שלט המורה שאסור לעשן." נהדר. תודה רבה, באמת.

אבל המאבק הציבורי בנושא בישראל לא מרפה. יש אתרים, יש עצומות, יש הפגנות. אני עדיין אופטימי. יש עוד סיכוי שאצליח לחזור יום אחד הביתה פחות מעושן, ועם קצת פחות רעל בתוך הריאות שלי. אמן.

Stop The Press!!!

יום חמישי, 24 במאי, 2007

וזו הידיעה המרעישה, תחת הסימון "בלעדי", שהופיעה בכותרת הראשית היום ב-The Age:

Grand final in the twilight zone

THE AFL is considering a twilight grand final in September following an approach from the Ten Network.

כלומר, ליגת הפוטבול האוסטרלי (ושלא תעיזו להגיד שזה דומה לאמריקאי), שוקלת לשנות את שעת משחק הגמר המסורתי בספטמבר לערב במקום לבוקר.

ולמי שפספס, אני אזכיר שוב: זו היתה הכותרת הראשית היום בעיתון הרציני של מלבורן.

אני לא יכול יותר…

הפרצוף שלי הוא אמנות

יום שני, 21 במאי, 2007

האם יכול להיות שהפרצוף שלי יתנוסס בכל רחבי מלבורן כחלק מקמפיין פרסומי לקראת תערוכת אמנות?

הכל התחיל כשמתי את פעמיי הבוקר לעבר ה-NGV International, המוזיאון הגדול והחשוב במלבורן שמציג אוספים ותערוכות מכל העולם. כבר ראיתי שם כמה וכמה תערוכות מוצלחות כמו חואן דווילה, פיקאסו וטזוקה, ועדיין מציגה תערוכה מקורית שראיתי על נעלי סניקרס (ששמעתי עליה רכילות שהאספנים שהשאילו את הנעליים היו הנודניקים הגדולים ביותר שהמוזיאון היה צריך להתעסק איתם אי פעם).

זו אמנות?!

בין סיור עם מדריך טרחני משהו בתערוכה על הירידים הבינלאומיים הגדולים של של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לבין צילומים מעניינים של אמן עמלני, משכו את תשומת ליבי קולות של פלאש חזק. באחד האולמות המרכזיים גיליתי צלם שמדבר עם כל מיני אנשים ומצלם אותם תוך כדי. בירור קצר העלה שמדובר בסיימון הרסנט (צלם ידוע שלא היה ידוע לי) שמכין קמפיין פרסומי לתערוכת הגוגנהיים הגדולה שתפתח פה בסוף יוני. הוא מצלם פורטרטים וישתמש בחלקם בקמפיין.

מייד שמחתי שיצאתי הבוקר מהבית חמוש בצעיף. זה תמיד עוזר לי להראות יותר אמנותי. ניגשתי להרשם וחיכיתי לתורי. הרסנט היה נחמד, למרות שראו עליו שכבר היה עייף. הוא פתח בשיחה בה בעיקר הוא דיבר, וסיפר על צלמת (ששכחתי את שמה) שצילמה חיילות ישראליות. אני השבתי בסיפור על עדי נס. וככה תוך כדי שהוא נע בכיוונים שונים (כנראה כדי שהראש שלי יזוז בהתאם), הפעיל את המצלמה מרחוק. משהו כמו 10 תמונות.

אם ישתמשו בתמונה שלי, יודיעו לי כנראה תוך כמה ימים. אם זה באמת יקרה, סביר להניח שאני אדאג שכל העולם ואשתו ידעו מזה. אז לא צריך לדאוג, אנחנו כבר נתקשר אליכם.

מסע במנהרת הזמן

יום רביעי, 16 במאי, 2007

השבוע חזרתי לאייטייז. כל כך נהנתי, שחזרתי לשם לפחות ארבע פעמים בשבוע אחד. זה קצת קשור למלאי הספרים שלנו בבית ולדילמה: איך ממשיכים לקרוא ספרים מבלי לסחוב אותם אחר כך חזרה לארץ? והפתרון: משאילים אותם בספריה הקרובה למקום מגורכם!

מהספריה העירונית בהרצליה אני בעיקר זוכר את החיפושים החוזרים ונישנים שלי אחרי "שטן" של ג'רמי לווין (מסתבר שהוא נכלל פעם באיזו רשימה של ספרים מחרמנים במיוחד). הייתי מוצא אותו, קורא שוב פסקאות נבחרות, מחזיר למדף ומחפש ספר להשאלה. כמובן שגם כל מיני עבודות בי"ס נעשו שם, כי זה היה המקום היחיד עם כל כך הרבה אנציקלופדיות ומידע (האינטרנט של פעם?)

אז אחרי שאני עובר ליד הספריה של פאראן (השכונה בה אני גר) בערך 5 פעמים בשבוע במשך השנה האחרונה, החלטתי סוף סוף להכנס ולחזות בפלא ההיסטורי. מפתיע… לא נצפו קורי עכביש, או אנשים שקפאו במקומם במשך ה-20 שנה האחרונות. הצצתי קצת מסביב… לא מבחר גדול, אבל אני בסך הכל הולך להיות פה עוד פחות מחודשיים. אפשר להסתדר. נשאר רק לברר את הפרטים הבירוקרטיים.

לא ברור מי היה יותר בשוק: אני או הספרן התורן. אני, כי הסתבר לי שהשאלת הספרים היא בחינם(!!!), או הספרן, כי הסתבר לו שיש איזה שהוא מקום מפוקפק בעולם שצריך לשלם בו על שירות עירוני חינוכי ממדרגה ראשונה. עמדנו המומים זה מול זה במשך כמה שניות, עד שנזכרתי לשאול כמה ספרים אני יכול לקחת כל פעם. "באופן כללי", ענה הספרן, "כמה שאתה יכול לסחוב. זה כולל ספרים, וידאו, די.וי.די. ודיסקים". כמעט התחלתי לבכות. אחרי זה הסתבר, שאם אתה רוצה להזמין ספר שכבר מושאל, זה יעלה לך בערך 5 ש"ח, אבל אם אתה מסתפק במה שפנוי להשאלה במקום או בספריות אחרות קרובות, כל העסק בחינם. וככה זה לפחות בכל ויקטוריה!

מכיוון שלא מצאתי אף ספר של רינה פרנק מיטרני בספריה (אולי כי לא חיפשתי), נאלצתי לקחת שני ספרים של פיליפ רות' (את Plot Against America המצוין קראתי בארץ, ועכשיו הגיע הזמן להנות מעוד ספרים שלו). השאלתי גם כמה ספרי טיולים על אוסטרליה כולה, סין, הודו ותאילנד (שיגיע מחר מספריה אחרת), כי אנחנו עדיין מתלבטים לאן לנסוע בדרך לארץ. אה כן… ודי.וי.די. של האחים מרקס.

עוד הסתבר שהספריה היא מקום שוקק פעילויות: בסוך החודש יקרינו את הסרט "חשמלית ושמה תשוקה" שהגיע הזמן שאראה, ואפילו קורס סריגה יפתח בקרוב, שכולם יודעים שזה כל כך חנוני שזה כבר מזמן קולי. בקיצור מצאתי את המקום החדש שלי במלבורן.


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏