עלילות נויפלד בעיר זרה

גיסי שיחיה אינו אדם דתי, ובכל זאת יש לו גישה מיוחדת ליום הכיפורים. כבר כמה שנים הוא עומד במרכזה של דילמה ערכית מוסרית חברתית ואבהית שקורעת את נפשו ואת ליבם של הנחשפים לנושא.

איך משלבים שתי פעילויות שהוא כל כך חפץ ביקרן?

• צום - כן, יש עדיין אנשים שעושים את זה.
• רכיבה על אופניים כולל הרכבה של ילדים קטנים (בעיקר שלו)

היכי דמי?

מדובר בסוגייה שאפילו בית שמאי ובית הלל עוד לא הצליחו ליתת עליה את הדעת. אבל אל דאגה. לאלוהים ולגיס פתרונים.

בוא נחשוב בצורה הגיונית. הרי אי אפשר לשלב את שתי הפעילויות באותו יום בצורה בטוחה. משמע, אחת מהן תצטרך לזוז. טוב, אבל אין דין רכיבה על אופניים ביום כיפור כדין רכיבה על אופניים בכל יום אחר בשנה. כך שגיסי מציע (ומיישם) את תשובה הבאה:

הצום יועבר למועד אחר (נאמר, יום או יומיים לפני יום כיפור), ואז בחג עצמו אפשר לרכוב בבטחה ובהנאה עם שלל ילדיך.
הגיוני, לא?

הנסיכה הקטנה, שם זמני מיה, כבר בבית. ובינתיים מתרחש תהליך טבעי שחזיתי אותו מראש. לאט לאט אני הופך להיות out והפרינססה החדשה in. אם בשבוע שעבר כולם רעשו וגעשו לכבוד חזרתנו, ונספרו לפחות 5 אירועים משפחתיים בהם היינו אורחי הכבוד, השבוע, עושה רושם, אנחנו כבר old news.

מיה (שם זמני) בפוזה אופיינית

זה באמת היה צפוי, והיה גם חלק מההחלטה על תאריך החזרה שלנו. מספיק מוקדם כדי לזכות במעט תשומת לב, מספיק קרוב ללידה כדי שזה לא יהפוך לסאגה ארוכת טווח. אבל האמת היא שאני כבר בוגר מצבים בהם התחרות על המאמי המשפחתי נעשית צפופה.

זה התחיל בגיל 8 כשנודע שאמא שלי בהריון וזה הסוף שלי בתור "הילד הקטן". המורה שלי בכיתה ב' הזמינה את הורי לשיחה וביקשה לברר האם הם עומדים להתגרש. "הילד השתתק", היא הסבירה "וכבר לא משתתף בשיעורים. הכל בסדר בבית?". ואם זה לא מספיק, אז אחרי שאחי הקטן נולד התחלתי גם לגמגם. איך זה מסתדר עם זה שהשתתקתי? אני לא יודע. גם ככה אני לא זוכר מזה כלום. כנראה הדחקתי ממש טוב. שאלות צריך להפנות לאמא שלי.

הפעם הראשונה שנולד נכד במשפחה, לפני יותר מ-6 שנים (אני אז בערך בן 26), הייתה הרגע בו התברר לי סופית שקם דור חדש של נסיכות משפחתית. שנה או שנתיים אחרי לידתו, נסעו הורי לחופשה בחו"ל. כשחזרו, שאלתי את אימי מה הביאו לי. "לא הבאנו כלום לאף אחד" היא ענתה. "באמת?!" הסתכלתי עליה בחוסר אמון, "מה תום, הנכד האהוב, קיבל???".

במקום לחכות לתשובה, הלכתי לחפש את הנסיך החדש. מצאתי אותו יושב ליד תל צעצועים קטן וחדש. וזה בזמן שאני לא קיבלתי כלום?!? הפעם נראה היה שיש לסיטואציה פתרונות הולמים יותר מגמגום, ובאקט מנצח (מול ילד בן שנתיים) החרמתי לו צעצוע אחד והכרזתי עליו כשלי. שידע מה זה!

מאז יש לציין שגם הילדים גדלו (בינתיים נולד עוד נכד) וגם אני קצת. והפעם אפילו אנחנו הבאנו להם מתנות. ולא קינאתי בכלל (ברור שקניתי לעצמי דברים יותר מגניבים). אז כולנו חיים ביחד באושר ושמחים לחלוק את תשומת הלב המשפחתית.

תום ובן, הנסיכים המשפחתיים, בפוזה קצת פחות אופיינית

הידד! אני דוד (שוב). והפעם לאחיינית קטנה וחמודה, שתשאר בינתיים חסרת שם, בעיקר בגלל שעוד לא בחרו לה אחד. אחרי שני אחיינים, תום (6) ובן (4) שגדלו בשנה האחרונה בצורה מדהימה, הגיע הזמן באמת שגלית (אחותי) ובעצם יותר אריאל (גיסי) ישנסו מותניים ויתאמצו קצת לגוון.

המעניין הוא שהם לא רצו לדעת מה הולך לצאת. זה לא קורה הרבה אני חושב, במיוחד בישראל שכמות הבדיקות והפרוצדורות הרפואיות סביב הריון מרקיעות שחקים. בבריטניה, למשל, אסור לרופא לספר להורים את מין העובר. פוחדים מהפלות על הרקע הזה. המשעשע היה שכמובן לכל אחד הייתה תיאוריה משלו בנושא, כולל סבא שלי שהודיע שמכיוון שגלית לא השמינה מספיק בפנים (כי בכל מקום אחר היא התנפחה בצורה מעוררת הערצה) זה סימן שיהיה בן. מה שמזכיר לי שעוד לא התקשרתי לברך אותו. אחרי שאפרסם את הפוסט הזה.

אז אתמול בשבע לפנות בבוקר צלצל הטלפון פעמיים והצליח בסופו של דבר להעיר אותי. בצידו השני של הקו הייתה הסבתא המאושרת (אמא שלי) שסיפרה על אירועי הלילה, ושהיא לא יכלה יותר להתאפק והיתה חייבת לצלצל. אין ספק שחדשות כאלה נכללות תחת אזהרת ה"תנאים חריגים ביותר" בהם הרשתי לה להתקשר בשעה שערוריתית כזו.

הלידה הייתה בבית חולים לניאדו בנתניה, מה שהצריך לנסוע לנתניה. נו… כייף גדול זה לא היה: כולל פקקים בכביש החוף, פקקים בנתניה עצמה, צרפתי מבוגר שדפק לי את האוטו מאחור (אבל בקטנה), ושומר בפתח המחלקה שעמד לסלק אותנו 30 שניות אחרי שנכנסו.

מתבקשת תמונה, אני יודע, אבל בינתיים אין. אני אעדכן בהקדם. היא דומה לאמא, היא דומה לאבא, היא כמובן התינוקת הכי חמודה בכל המחלקה.

לקח לנו קצת זמן, אבל אנחנו סוף סוף רואים את "בטיפול". בארץ לא היו לנו כבלים, ונדמה לי שכשזה התחיל בערוץ 2, בדיוק נסענו. אבל מי בימינו רואה סדרות טלויזיה בזמן שהן משודרות? בשביל מה המציאו די.וי.די. ואינטרנט? מהר מאוד הפכה הסדרה הזו למתנה מצוינת לחברים שגרים בחו"ל, ועוד הספקנו להעניק אותה לשני ישראלים-לונדונאים (באריזת דיוטי-פרי מהודרת). וכשמשה בא לבקר אותנו, הוא הביא לנו את הסדרה במתנה. איזה חמוד.

קטע קטן בסיפור של נעמה (איילת זורר) הזכיר לי נשכחות. היא מספרת על ריח עוגת הגבינה, שאמה אפתה בעבר והיה אחד הריחות החזקים של ילדותה. אחרי שהאם חלתה והפסיקה לאפות, היתה נעמה הילדה רצה בין בניני השכונה מחפשת ריחות של עוגות, שאמהות בריאות אופות לילדהן.

לי, למזלי, יש אמא בריאה, שממשיכה עד היום לשלב עבודה ובישולים מעוררי תאבון. אבל ככל שמטעמיה הנוכחיים יהיו נפלאים, תמיד יש בי איזו כמיהה לריחות והטעמים האלה של פעם, כשהייתי ילד. ובשבילי, מעבר לעוגות אהובות כמו עוגת גבינה, עוגת דבש, עוגת תפוחים (גם לסבתא שלי היתה עוגת תפוחים קרה ומעולה), היו אלו דווקא העוגיות שזכו לאהבתי האמיתית. צנצנות פלסטיק גדולות עמוסות עוגיות מכל טוב: עוגיות חמאה פשוטות או עם סוכר וקנמון, עוגיות ריבה ואגוזים, עוגיות עם רחת לקום, עוגיות תמרים, עוגיות בכל מיני צורות מגניבות שיצאו מהמכשיר-צינור הזה, שפשוט הערצתי בילדותי! אין ספק שהוא בישר על עידן חדש בתחום הגסטרו-טכנולוגיה.

מתכונים טעימים לחגים טעימים בלוח השנה

גם בארץ, אבל במיוחד פה, אני נהנה לנסות ולשחזר כל מיני מאכלים "כמו בבית". את עוגת הדבש של ראש השנה הכנתי ע"פ מתכון שמופיע בלוח השנה + מתכונים שקיבלנו מהמשפחה בצאתנו למלבורן. בכל פעם שאני מכין שניצלים טריים, הריח תמיד מחזיר אותי לויכוח הישאלי נפוץ: "איזו אמא מכינה את השניצלים הכי טובים בעולם?". אבל בתור חובב תמרים ידוע, גאוותי האחרונה היא דווקא על שחזור עוגיות התמרים, שהרי ידוע שעוגיות תמרים מבית אמא הן מסורת ידועה בלודג' (אולי דרום-מזרח לודג'?). כמו כל העוגיות הטעימות באמת יופיין הוא בפשטותן. בצק מגולל, ממרח תמרים, וקצת אבקת סוכר לטעם ואסתטיקה.

זה אולי נשמע פשוט לקנות ממרח תמרים בארץ, אבל במלבורן, מסתבר, זה לא כל כך נפוץ. אבל תודות לקיבוץ הגלויות במלבורן, וביחוד לגולה הלבנונית, מצאנו משהו דומה כשביקרנו במאפיה וחנות המכולת הלבנונית A1 Bakery.

זה כבר הסשיין השני שלי של עוגיות תמרים, אחרי שהנאגלה הראשונה של בערך 50 עוגיות חוסלה תוך ימים בודדים. מעבר לכייף של ללוש בצק רך ונעים ולעשות בלגן במטבח, זה עוד יותר כייף לגלות שמה שיצא מתחת לידייך הוא לא רק אכיל, אלא גם טעים. שלא לומר מתוק עד כדי אימה. לשמחתי, אנשים קצת יותר אובייקטיביים מהבנזוג, טעמו ואפילו ביקשו עוד. אולי, אולי, אני אשתדל להתאפק הפעם יותר והעוגיות יחזיקו מעמד שבוע שלם (אין מצב).

ליל הסדר כבר עבר, אבל חוויותנו ממנו ממשיכות להדהד בראשי. במיוחד עדיין עולות באוזניי צווחות הילדים. צווחות המשחקים לפני הסדר, צווחות הוויכוחים של לשבת ליד השולחן תוך כדי הסדר, צווחות האושר כשהם טבעו בים מתנות אחרי הסדר וסתם צווחות בין לבין. רק פעם אחת הם שתקו, וזה כשהם היו אמורים לדקלם את מה נשתנה. פתאום דממה נפלה בחדר והילדים מילאו את פיהם מים, מצה, או כל דבר שמצאו על השולחן.

 
כבד קצוץ אלוהי שעופר הכין

בסה"כ דובר בחבורת ילדים שמחה וצוהלת (7 במספר, בממוצע גילאים אולי 4) שהתערבבה בין בערך 25 מבוגרים. אהובה, כרמלה ומני (מנחם) הם האחיות ואח "הראשיים", ועכשיו תוסיפו בני זוג, ילדים, נכדים, 3 ישראלים שהצטרפו (עופר, משה ואני) ועוד מישהו שלא באמת הבנתי מי הוא. אולי אני לא רגיל לכמות כזו של אנשים, ופעם האחרונה שהייתי בסדר עם כמות כזו של ילדים, הייתי חלק מהם. אולי אני סתם מזדקן וסובל "מהרעש של הצעירים".

ועכשיו וידוי חושפני: אני לא סובל בליל הסדר. אני יודע שמאוד טרנדי לקטר על פסח, אבל האמת היא שאני דווקא מחבב את החג הזה. אני נהנה מהקריאה של ההגדה (לפחות החלק לפני האוכל), המשפחה כולה ואמא שלי במיוחד מכינים מטעמים בכל ארוחת חג ובפסח בפרט. אני שמח לפגוש את כל הקרובים הקרובים והרחוקים. אז צריך קצת לעזור לסדר לפני, מנקים קצת אחרי, אולי עומדים באיזה פקק או שניים בדרך אל או בחזרה. אבל אני אפילו לא עורך נקיון פסח עמלני וממשיך לאכול חמץ כרגיל, יחד עם מצות. אז מה כל כך נורא בעצם?

 
ציבלע שהכנתי:סלט תפו"א, ביצים ובצל מבית דודה נחמה

המשפוחה במלבורן מאוד שמחה לארח אותנו, במיוחד דור הביניים (בגילנו) שאפילו שחלקו חובש כיפה שמח לחשב כמה דקות אפשר לחסוך, אם הישראלים יקראו את ההגדה ונגיע כבר לאוכל. לצבי, ראש הבית, היה רעיון מקורי כיצד לפתות את האורחים להשתתף בקריאה. הוא הכין פתקים עם השמות של כולם, בכל פעם שלה את שם הקורא הבא, ואפילו העניק לו כרטיס חיש-גד במתנה. זה עבד יפה מאוד אצל כולם, ואפילו ג'רמי זכה בשישה דולר. רק ברניס מיאנה להשתתף, וכשעלה שמה בגורל, הודיעה שהיא הביאה שלושה ישראלים שיקראו במקומה ועל כן היא פטורה הפעם. אני בסוף זכיתי להחליף אותה.

היו עבורי שני חידושים עיקריים בסדר השנה. קודם כל קריאת החלק בהגדה שאחרי האוכל, שגיליתי שאני לא מכיר אפילו מילה ממנו (חוץ מ"חסל סדר פסח"). אני חייב להודות שהיה לי מאוד מוזר ואפילו קצת לא נעים לקרוא אותו (בלב) בין אנשים שברור שמכירים אותו לפני ולפנים. והדבר השני הוא שזה היה הסדר הראשון של עופר ושלי ביחד. עד היום תמיד התפצלנו כל אחד למשפחתו, סדרו, מאכליו ומנהגיו (אצל עופר שרים חצי לילה), ואני בדרך כלל בא לאסוף אותו מבית דודיו אחרי שהסדר שלי חוסל. והנה השנה היינו לראשונה ביחד, ודווקא לא "אצלי" ולא "אצלו", עם גפילטע-פיש של משפחה אחרת וניגון "היא-שעמדה" ששנינו לא היכרנו (דווקא משה שר במלוא גרון). אולי בגלל זה היתה לערב הרגשה יותר של ארוחת חג משפחתית וקצת פחות סדר-סדר.

בכל מקרה, זה שאנחנו אוכלים חמץ הוא כמובן לא תירוץ לא להכין מאכלי פסח מסורתיים מבית אבא, אמא, סבא וסבתא, ולמען הסר ספק, כל התמונות בפוסט הזה הם ממטבחנו שלנו ולא היו חלק מארוחת ליל הסדר. יש עדיין שאריות במקרר למי שנעשה קצת רעב, וגם כמה עוגיות קוקוס-אגוזים-שוקולד.

תמונת הלפני: הר קטן של קניידלעך יושב בשקט ומחכה

תמונת האחרי: שלושה קניידלעך מתחממים במרק

לפני שאשתפך ואכתוב על מעללינו בטזמניה, קורה דבר הרבה יותר חשוב וגדול במלבורן: The Australian Open Tennis Championships. האליפות הזו היא הראשונה מבין ארבע תחרויות הגראנד-סלאם של הטניס העולמי (יחד עם ווימבלדון, רולאן-גרוס הצרפתי ואליפות ארה"ב הפתוחה).

בילדותי למדתי קצת לשחק טניס בבית פוסטר בהרצליה. זה ארך בערך 5 דקות, וכנראה שהספיק לי. אבל כן הייתי אלוף הבניין בטניס בגיימ-בוי שלי! פעם אפילו ניצחתי את המחשב 6-0. הייתה לי מכת בוהן חזקה במיוחד (-: אבל מי שבאמת מבינים בטניס, וכנראה בגללם גם אני וגם הבנזוג חובבים את הספורט הלבן, הם בני משפחה בעלי זיקה טניסאית שורשית: אבא של עופר שיחק טניס, אח של עופר מעריץ טניס ואח שלי מופרע טניס ידוע. יש שני סיפורים קלאסים על אח שלי אמיר ושגעונות הטניס שלו:

• כל פעם שיש תחרות גביע דיוויס בארץ הוא מתחיל לתכנן חצי שנה מראש מי ייקח אותו ובאיזה אחד משלושת הימים. "לתכנן", דרך אגב, זה מילה יפה ל"לשגע לאבא שלי את השכל".
• בכל שעה שצריך, אפילו לפנות בוקר, הוא יצפה באדיקות בלוח תוצאות באינטרנט של כל משחק של ישראלי בכל טורניר נידח אי שם בעולם. אני חוזר: הוא לא צופה במשחק, אלא בלוח תוצאות במחשב שמתעדכן בזמן אמת.

וכשהסתבר שאני הולך לבלות במלבורן שנה שלמה, היה ברור שהדבר שיטריד את אחי ביותר היא העובדה שאני אוכל ללכת לאליפות הטניס, בזמן שהוא צופה במסך המרצד מבעד לקורי השינה שלו. מכיוון שאני אוהב את אח שלי, הרגשתי שמדובר בשליחות אמיתית! וכך הצטרפנו, הבנזוג ואני, ליותר מ-40,000 הצופים הנלהבים שגדשו את מרכז הטניס האולימפי של מלבורן ביום המשחקים הראשון. וחוץ מלהנות מהאירוע כולו תכננו לצפות ולעודד את הישראלים שמשתתפים בטורניר.

ביום המשחקים הראשון השתתפו שלושה ישראלים: שחר פאר (זו בחורה!) שמדורגת 20 בטורניר וניצחה, אנה סמשנובה שכבר אחרי שיאה והפסידה, ודודי סלע שניצח במפתיע שחקן תאילנדי שמדורג 50 ומשהו בעולם. המשחק של דודי הוכתר מבחינתי בתור "מאבק ציוני" קלאסי. קודם כל דודי, או בקיצור דויד, הוא בחורון קטן, אבל זריז ואמיץ. לעומתו, התאילנדי, שעד סוף המשחק לא הצלחתי לבטא את שמו, אז נקרא לו גוליית, היה גדול, שרירי, חזק וחתיך. במקום להכניס לו את האבן בין העיניים, דודי הסתפק בלהכניס את הכדור בין הקווים, מה שגוליית קצת התקשה לעשות, ועל כן הפסיד את המערכה - תרתי משמע.

וכמובן, אי אפשר בלי תחושת "המעטים מול רבים": ואכן מול חבורה לא גדולה של ישראלים ונוער יהודי מקומי רועש, תמך רוב הקהל בגוליית התאילנדי. בארץ אין משחק טניס בינלאומי בלי איזה דרבוקה אחת או שתיים. פה הסתפקו בעיקר בקריאות עידוד אוסטרליות קולניות וקריאות בוז לאוהדי היריב.

קבוצת הנערים המקומיים שעודדו את דודי סלע, הייתה משעשעת במיוחד. מדובר, אחרי הכל, בילדים עם ברזלים על השיניים, שבטח משחקים טניס בסניף מכבי המקומי. הם עודדו בצעקות, בדפיקות ובשירה. אפילו דודי בעצמו הודה אח"כ שזה היה נפלא. אבל היה מצחיק לשמוע אותם קוראים קריאות בעברית במבטא אוסטרלי, כמו Tov-Mey-Od או שרים "עם ישראל חי". את "דויד מלך ישראל" אמנם שכחו, אבל לא התאפקו ושרו את "התקווה" אחרי המשחק! אחחח… חבל שלימור לבנת לא שרת הספורט יותר. אני בטוח שהיא הייתה גאה גם בי, כמו גם אמיר, לו ידעה שאחרי המשחקים הצטופפתי יחד עם שאר הילדים בני ה-14 לקבל חתימה על הדגל.

אנטישמים כולם!