עלילות נויפלד בעיר זרה

אחרי שבילינו בברלין, שכרנו רכב ונסענו לכיוון פרנקפורט. היעד היה עיר קטנה בשם גיסן (Giessen) שמתגוררים בה זוג חברים גרמנים. מסתבר בדיעבד, שמדובר כנראה בפתח תקווה של גרמניה. "גיסן?!?!", הביט בנו בפליאה ובזעזוע כל מי שסיפרנו לו שאנחנו נוסעים, "מה איבדתם בגיסן?!?!!".

הדרך לשם אורכת כמה שעות טובות, ואפילו פיצלנו אותה ליומיים וביקור בעיר ציורית אחרת (Goslar). נסענו לאורך מרחבים פתוחים, ירוקים ויפים, והכל כמובן דרך כבישים מהירים בלי הגבלת מהירות (האוטו-באן). זה לא כל כך עזר כשהיינו תקועים בפקק בן שעה בגלל עבודות בכביש, אבל חוץ מזה, היה יופי.

אבל בנסיעה באוטו, כמו בנסיעה באוטו (כמו הנסיעה הזו, וכמו הנסיעה הזו) חייבים לשיר! ככה זה. ובמקרה הספציפי הזה אפילו גם לרקוד:

(מומלץ לצפות בוידאו באיכות הרבה יותר טובה בעמוד ביוטיוב. צריך רק ללחוץ על "Watch in High Quality")

המקום המפורסם ביותר בטיול הקצר שעשינו בצפון אוסטרליה הוא כמובן Kakadu National Park. תת-עולם אקולוגי המשתרע לאורכם ולרוחבם של מאות ק"מ. הוא מוכר כ-International Nature and Cultural Heritage Site על הטבע העשיר ועל ההיסטוריה האברוג'ינלית שיש בו.

כדי לחוות את המקום בצורה מלאה צריך להשקיע הרבה יותר משני הלילות שאנחנו בילינו בו. החל מהעונה הרטובה בה יורדים גשמי מונסון במשך כמה חודשים רצופים ומציפים לגמרי שטחים עצומים, ועד שיא העונה היבשה בה אותם שטחים בדיוק נראים כמו חורבה במדבר. הרים וסלעים, נהרות משנים צורה, עצים וצמחיה פורחים, טובעים וקמלים, חיות רבות, בעיקר קרוקודילים ועשרות ואולי מאות סוגי ציפורים וחרקים, עוברות מחזורי חיים לאורך השנה. ומהכל טעמנו ממש על קצה המזלג, בתקופה בה הגשם כבר פסק, מפלס המים כבר יורד, אבל עדיין יחסית גבוה.

\

אבל אין ספק שהאטרקציה ב-ה' הידיעה של המקום היא הקרוקודילים (להבדיל מתנינים שהם סוג אחר של זוחלים ונמצאים רק באמריקה). או בעצם יותר נכון יותר יהיה להגיד שהאטרקציה היא החיפוש האובססיבי אחריהם, ואין כמו שמחת המדריך בשיט על הנהר כשהוא סוף סוף מוצא אחד. חבל רק שאף אחד לא טרח לידע את הקרוקודילים שהם כאלה סלבריטיז. מה לעשות שהם מעדיפים בדרך כלל, לצוף בנחת, או להתחרדן בשמש, לפעמים מכוסים לחלוטין בדשא ובבוץ. בתור חיות שמתקיפות ע"י הפתעה, הם בטח לא מתכוונים לזוז יותר מידי כשסירת תיירים צופה בכל תנועה שלהם.

כך שבסוף של דבר, יוצא שכל נחיר שמבצבץ מעל למים, רבע זנב, או רק זוית עין שמנצנצת בשמש זוכים לקריאות התפעלות של התיירים ולעשרות קלוז-אפים של המצלמות הדיגיטליות. אפילו כשרואים את מר קרוקודיל מחוץ למים, מכף רגל ועד ראש (שלא לומר השיניים המפחידות), הוא פשוט קפוא במקום. אבל שילמת על שיט בנהר, לא תתלהב?!

אבל האמת היא שהעקרון החשוב של הפארק הוא שימור הסביבה הטבעית של החיות. לא מפתים אותן באוכל או מרגילים אותם להתקרב לסירות, כמו שעושות חברות פרטיות מחוץ לפארק. כך שזה בעצם דבר טוב. גם כמות המים, וכמות החיות הן תוצאה של התקופה והעונה, ואם אנחנו ראינו בסופו של דבר לא מעט חיות, אז בהמשך העונה היבשה, בה מגיעות עוד עשרות אלפי ציפורים לאיזור, והחיות מתרכזות באיזורי המים המצטמצמים, רואים עוד הרבה יותר. יהיה שווה לחזור, אבל הפעם בתקופה אחרת.

כבר שבוע שלם שאנחנו הופכים את הבית, מחפשים, מחטטים, מרימים ומשתגעים. נעלם לנו אחד משה שהיה פה ממש איתנו לפני רגע ונעלם, כאילו… כאילו הוא משחק איתנו מחבואים…

אישית, אם אתם שואלים אותי, כל הקטעים היותר ספונטנים שלנו, ע"ע המקהלה העליזה או השלישיה במיטה, הרבה יותר טובים מכל דבר שניסינו לצלם בצורה יותר מבוימת. אולי זה מסביר גם למה אני חושב שהוידאו הבא של פספוסים וקטעים שירדו בעריכה של חפש-אותי הרבה יותר טובים מהשיר עצמו:

נשארו עוד כמה חווויות מניו זילנד שעוד לא הספקתי לכתוב עליהן, ואם כבר בחיות עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את אוסף החיות המופלאות שיש באי הזה ובראשן (לא, לא הישראלים) הדולפינים.

הפעם לא ויתרנו על האטרקציה המבטיחה "שחייה עם דולפינים" בקייקורה. למרות, שבערך הדבר הראשון שאומרים לך (אחרי ששילמת את הכסף) הוא שמדובר בחיות לא מבוייתות, במקומן הטבעי בים, ואי אפשר לצפות או להבטיח את התנהגותן. אנחנו ניסע בסירה, נחפש להקות דולפינים, ואם נמצא, תכנסו למים לשחות איתם.

דולפין חביב שהסכים לדגמן בתמונה שלנו

"אבל תזכרו", אמרו לנו, "אם יש פה צד אחד שאמור לשעשע את הצד השני, אז זה בני האדם את הדולפינים. ככל תעשו יותר קולות, תשחו למעלה ולמטה או במעגלים, יש יותר סיכוי שהדולפינים יחשבו שאתם מעניינים וישחקו איתכם. אם הם ישתעממו, הם ישחו הלאה".

נהדר! לא רק שלמישהו יכולים להיות תסביכים חברתיים מבני אדם שחושבים שהוא משעמם, עכשיו יש גם הזדמנות פז להיות מושפל ע"י דולפינים סנוביים שלא מתעניינים בך. שחייה עם דולפינים? לא לנשים בהריון, בעלי מחלות לב ואנשים חסרי ביטחון חברתי.

ומה לעשות שככה בערך זה היה. מהסירה עצמה ראינו מאות דולפינים, שנראה היה שמאוד נהנים לשחות לצד הסירה. כל פעם עצרנו ונכנסו למים. הדולפינים שחו לידנו, או מתחתינו - אפשר היה לראות אותם ממש מקרוב וזה היה מגניב. חלק מהאנשים ראו גם דולפין-הורה ודולפין-גור שוחים ביחד. אבל הכל נגמר תוך 2 דקות.

חזרנו לסירה, המשכנו לשוט עד הלהקה הבאה, נכנסנו למים, שחינו 3 דקות ושוב נעלמו הדולפינים. שוב חזרנו לסירה, שטנו, נכנסו, שחינו, חזרנו, שטנו, נכנסו, שחינו, חזרנו… אני חושב הבנתם את הפואנטה - ככה בערך ארבע או חמש פעמים.

המים עצמם, באופן קצת מפתיע, לא היו מאוד קרים, במיוחד שלובשים חליפת צלילה מלאה. אבל להשאר רטובים ברוח בין השחיות היה די מקפיא. כשגמרנו את הטבילה האחרונה, זכינו למקלחת מים חמים, ורצנו להחליף לבגדים חמים ונעימים. חלקנו גם החליפו צבעים (ומשה מוסיף: אבל בצורה מתואמת!). אני דווקא הייתי יחסית בסדר, אולי בזכות השוקו החם ועוגיות הג'ינג'ר שדחסתי לפי בקצב מרשים.

ומשמאל רעיון נאה לסימון שירותים במרכז הדולפינים.

דמיינו אותי פותח מעטפה…

הזוכה בתואר "החמוד ביותר לאורך ה-Great Ocean Road" הוא…
(לא, לא משה, ואפילו לא עופר)
דב הקאולה!!!

תראו איזה מאמי מצאנו סתם בין עצים ליד הכביש. לא גן חיות ולא שמורת טבע:

ניסינו קצת לתקשר איתו, אבל מסתבר שהדובונים האלה ישנים (נדמה לי) בערך 19 שעות ביממה. ובזמן שהם לא ישנים, הם עסוקים באכילת עלי אקליפטוס, שהם בעלי ערך תזונתי מאוד נמוך וריכוז רעלים מאוד גבוה. Go Figure! בכל זאת, לא אמרנו נואש, וניסינו להשתלב:

 
דובי קאולה (מצא את ההבדלים)

הבנזוג, לעומת זאת, ברגע של תיעוד טבע מרשים, הצליח לתפוס את דב הקאולה ברגע נדיר במיוחד (כלומר, בזמן שהיה ער):