עלילות נויפלד בעיר זרה

ההופעה של מארק רונסון בשבוע שעבר בזאפה הייתה אחת ההופעות הגרוביות ביותר שהייתי בהן (אי פעם? לפחות בשנים האחרונות). 12 נגנים (כולל רונסון) היו כל הזמן על הבמה (4 כנרות, 3 נגני כלי נשיפה, 2 גיטרות, קלידים, תופים וכלי הקשה) ועוד לפחות 7 זמרים ומבצעים שונים שעלו וירדו לאורך הערב. בתור חובב רונסון ידוע, לא היה ספק שארוץ להופעה, וכאמור קיבלתי תמורה מלאה לציפייה.

רוב השירים היו כמובן מהדיסק המשובח Version אבל גם הזמרים הוסיפו גם חומר משלהם וביחד רקחו קוקטייל היפ-הופ, פאן וסול שסחף והטביע את כולם. רונסון עצמו, חנוט בחליפה בריטית סיקסטיז סטייל (שלא לדבר על המתופף שהיה הקלישאה המושלמת לילדון בריטי חמוד), נראה אי שם בין מתרגש לבין מסטול. לא הפסיק להסביר כמה מיוחד וחשוב היה לו להגיע לישראל (אחרי שחזר מאוסטרליה), איך גרר את כל הנגנים שלו איתו וכמה הקהל נהדר. הוא חזר והסביר שהתפקיד שלו זה לנגן ושלנו זה לקפוץ למעלה ולמטה.

קרדיט תמונה: עידית נרקיס

בין שיאי הערב היו השיר valerie, שבדיסק שרה אותו איימי ויינהאוס. בהופעה עשתה עבודה מצוינת Tawiah שהייתה ללא ספק הבנאדם המגניב ביותר על הבמה. וה-crowd surfing שעשה אלכס גרינוולד (מלהקת Phantom Planet) שגם שר אחרי זה את הלהיט שלהם California.

ואי אפשר היה לקנח בלי Stop Me. דניאל מריוות'ר ביצע את השיר, לטעמי, קצת פחות טוב מהביצוע המופלא שלו בדיסק, אבל עדיין היה טוב, ובתוספת כל הקרנבל שהיה על הבמה ובמועדון כולו, זה היה סיום נהדר. אני לא חושב שהיה אחד שיצא מההפעה הזו בלי מבט מזוגג ותהייה איפה למקם אותה בסקאלה בין מצוינת לבין מעולה.

וכמה מילים טובות על הזאפה. ההופעה היתה מצוינת לא רק בגלל רונסון, אלא גם בגלל המקום. גיליתי כמה דברים על הזאפה שהופכים אותו לעדיף בעיני על מקומות אחרים (לדוגמה הבארבי):

לא מעשנים! מעט מאוד אנשים בכלל ניסו לעשן. זה מראה שהם יודעים לא רק שאסור (זה יודעים בכל מקום), אלא שהמקום גם לא ייתן להם לעשן. מי שכן הדליק סיגריה, התבקש מהר מאוד ע"י צוות העובדים לכבות אותה. ומי שבכל זאת רוצה לעשן, יכול לצאת ולהמשיך לראות את ההופעה על מסך שהוצב בחוץ.

לא מפוצץ באנשים! זה שכל הכרטיסים נמכרו לא אומר שבפנים מרגישים כמו קופסת סרדינים. אני לא יודע אם בזאפה מקפידים על כמות האנשים שמותר להם להכניס למקום, או שאולי הם מרוויחים מספיק כסף בשביל לא לדחוס כמה שיותר אנשים, אבל בשורה התחתונה - הרבה יותר כייף בהופעה מלאה מאשר בהופעה דחוסה.

איחור סביר. על הכרטיסים היה כתוב: "21:00 פתיחת דלתות, 22:00 תחילת הופעה", והופעה התחילה ב-22:30, שבארץ זה כמו להתחיל בזמן. לטעמי, זה מראה גם מקצועיות וגם כבוד לקהל שלך.

ביטול כרטיסים. אפשר לבטל כרטיסים שהוזמנו עד 12:00 בצהריים ביום ההופעה! איזה יופי. כמה נוח ופשוט. אני באמת נתקעתי עם כרטיס מיותר. ניסיתי לעניין אנשים אחרים, ובסוף פשוט ביטלתי. בקלילות.

פסטיבל הפסנתר ממשיך לספק תוצאות שנה אחרי שנה. ההופעה הראשונה והמצוינת שראינו שילבה את שלומי שבן, קרן אן (שמסתבר שזה שמה הפרטי) והחצוצרן אבישי כהן.

את הווירטואוזיות של שבן על הפסנתר אני מכיר כבר מהופעות קודמות, והשילוב עם טקסטים נהדרים וסגנון הגשה ייחודי מבטיחים הופעה מוצלחת. את קרן אן הכרתי ממש מעט מקודם. אולי להיט אחד או שניים. הופתעתי לגלות שחוץ מללחוש היא יודעת גם לשיר במלוא גרון, לנגן בקול על ארבע גיטרות שונות שהיו על הבמה, ובעיקר להיות קולית.

הם שרו שירים לסירוגין. הוא בעיקר ליווה אותה בפסנתר ומעט מאוד בקולות, והיא שרה שורות מלאות מתוך השירים שלו, בעיקר בתפקיד הבנות: דניאלה, שרמוטה פוריטנית - אתם יודעים איך זה אצלו. חלק מהעיבודים עם כלי הקשת ברקע ועם החצוצרה של אבישי כהן קצת חזרו על עצמם, אבל היו כמה הבלחות מופלאות. אחד השירים הראשונים היה על גבול האוונגרדי, אולי אפילו קצת א-טונאלי. גם התאורה הפכה אדומה וכבדה. בשיר אחר המעבר מעברית, לאנגלית ולצרפתית הוסיף והעלה את הביצוע בדרגה אחת לפחות. גם השיר "מגדל הפזמון" (במקור של לאונרד כהן) היה מפתיע לטובה עם מיני אורגן בקולות מתכתיים משנות ה-80 וקלילות מתוקה.

אני הייתי בהופעה השנייה שלהם, והוידאו מהופעה הראשונה. בחי זה כמובן הרבה יותר טוב!

בין לבין הם דיברו, השתעשעו והצחיקו את הקהל. נראה היה שהם נהנים מכל רגע, וזה הקרין על איכות ההופעה והתחושה הטובה שלי בתור צופה. ההדרן הראשון היה נחמד וכלל שיר מצוין של דוד אבידן. אבל התעלה עליו ההדרן השני (הכתבה גם על ההופעה הראשונה), בו חזרו קרן אן, שלומי ואבישי לקדמת הבמה, ובביצוע אקוסטי לחלוטין וללא הגברה שרה קרן אן את Tennessee Waltz בליווי המיני אורגן של שלומי וקולות הצפצפה שהפיק אבישי מתוך ידיו. זה היה פשוט מדהים.

ונתחיל דווקא מסיפור על עמית ארז.

לפני כמה חודשים ביקרה בארץ חברה טובה, ורציתי לקנות לה מתנה. נכנסתי בצעד בוטח לחנות "דיסק סנטר", הורדתי מהמדף בכניסה את הדיסק של עמית ארז, שילמתי, יצאתי - הכל לקח בערך 2 דקות. רבע שעה אחר כך נזכרתי שבעצם הבנזוג מאוד אוהב את עמית ארז, אז כאקט של רצון טוב (והתחנפות כללית) חזרתי לחנות, לקחתי את אותו דיסק, שוב שילמתי ויצאתי מרוצה.

רק שעה קלה אח"כ כשפתחה החברה את המתנה ושלפה מתוכה את הדיסק של גבע אלון, הבנתי כמה דביל יצאתי. פעמיים! פעמיים נכנסתי לחנות. פעמיים הייתי משוכנע מעל לכל צל של ספק שאני אוחז ביד את הדיסק של עמית ארז, ופעמיים קניתי את הדיסק של גבע אלון. איך לעזאזל זה קרה!??!

אבל כמה טוב שזה קרה. ויצא לי להתוודע לעוד זמר מוכשר מהעדה ההולכת וגדלה של הזמרים הישראליים ששרים באנגלית. ועוד איזו אנגלית! את הביצוע האקוסטי ל-Modern Love כבר שמעתי קודם ברדיו, אבל הייתי די בשוק כשגיליתי שמדובר בזמר ישראלי.

התמונה צולמה ע"י grebulon בהופעה של גבע אלון ויעל דקלבאום, 2007

האווירה בבארבי היתה מצוינת, המקום היה מלא (חלק גם בשולחנות), וגבע אלון שחזר אחרי כמעט שנה בחו"ל הודה שמדובר בקבלת הפנים המרגשת ביותר שהיתה לו. זה תמיד מרתק בעיני לראות אמן בודד שמחזיק הופעה וקהל במשך שעה שעתיים. בלי להקה (עלו לשני שירים או שלושה מיקה שדה וגדי אלטמן), בלי אפקטים (קצת תאורה), רק גיטרה וקול מדהים. זה כנראה אופייני לזמרי פולק טובים.

והקול שלו באמת מדהים. קודם כל הייתי משוכנע שמדובר במישהו מבוגר יותר. משהו בעומק, בחספוס, בשנים שכבר עברו עליו… והצורה שבה הוא משחק בו: מותח, מושך, מאריך, מקצר, עולה ויורד. באיזשהו שלב התלבטתי מה יותר וירטואוזי - היכולת הקולית, או הפריטה על הגיטרה שגם עליה הפליא לנגן במשך הערב. הביצוע שלו בהופעה ל-Wall of Sound, שיר הנושא בתקליט האחרון (והיחיד שאני מכיר) הדגים בדיוק את זה. אם בדיסק הוא מתחיל שקט, מתעתע במאזין שהנה השיר נגמר, אבל אז חוזר קצת יותר רועש ומחוספס, אז בהופעה זה הוכפל פי חמש. ועד כמה שאני בדרך כלל מעדיף את הדיסק על פני הופעות, הפעם זה היה מצוין.

חוץ מזה היו עוד הרבה שירים שלא הכרתי (אני חושב מדיסקים קודמים), הרוב עדיין פולק ואולי קצת רוק-פולק. שיר אחד בהדרן ששר יחד עם מיקה שדה היה כבר על גבול הקאנטרי, וקצת פיצה על זה שלא שר את Sun Bird שחותם את הדיסק ואני מאוד אוהב.

עוד שלוש הופעות הוא ייתן בקרוב: 30 ו-31 באוקטובר בקפה ביאליק, וב-9 בנובמבר בבנקס. ועוד דוגמאות ופרטים באתר המייספס שלו.

והנה ראיון קצר איתו וביצוע של Memories כולל אקורדים:

אמנם כבר כתבו רבים וטובים כמה מוצלחת, מדהימה ופשוט נהדרת היתה ההופעה של מוריסי, אבל החלטתי שגם לי מתחשק. אני אפילו רוצה להודות לכל מי שלא בא להופעה, ובשל כך זיכה אותנו בהופעה קטנה יותר וקרובה יותר מאשר מה שאפשר היה לקבל בהופעה מלאה בפארק הירקון.

אני זוכר שסיפרתי פעם לחברה (בטח בשנות העשרים המוקדמות שלי) איך מוזיקה עוזרת לי למצב הרוח. "מה אתה שומע?" היא התעניינה. אמרתי לה: "מוריסי, הסמית'ס". היא הזדעזעה כולה: "הסמית'ס משפרים לך את מצב הרוח!?!?". היה בזה משהו. הרי השירים האלה ם באמת הדבר הרחוק ביותר מלהיות אופטימיים. אבל הרגשתי שהם קרובים אלי, וכמעט מבטאים את מה שאני מרגיש. ככה זה כשאתה צעיר מתוסכל.

רוב השירים בהופעה דווקא לא היו מוכרים לי, אבל הקול כן. הקול הזה של מוריסי… המלטף, המפתה, המרומם והשומט את הקרקע מתחתיך. והפוזה, ההתהלכות על הבמה, שפת הגוף… שהפכו את המופע להרבה יותר מאשר הטקסטים והלחן. ואז הגיע השיר Why don't you find out for youself מהדיסק Vauxhall and I. דיסק שהוא עבורי עוד נקודת זמן קריטית בחיי האישיים. ופתאום, פלאשבק 14 שנה אחורה, לחיים אחרים, למערבולת רגשות, לעליות וירידות, לתקופה שטחנתי את הדיסק הזה בלי סוף. הקהל בהופעה דווקא קצת פחות שיתף פעולה בשיר הזה, ואני הרגשתי (קצת באופן קלישאי) שמוריסי שר במיוחד בשבילי.

ההופעה היתה מצוינת, וההדרן (הקצרצר!) היה קלאסי עם There is a light that never goes out. יש כל כך הרבה שירים נפלאים גם למוריסי וכמובן לסמית'ס, אבל אם הייתי צריך לבחור שיר אחד, שהוא השיר של מוריסי מבחינתי, זה יהיה Suedhead:

ההופעה של איאן בראון במוצ"ש באנגר 11 היתה מצוינת. גם אם לא הכרתי את כל השירים, אני מאוד אוהב את הסגנון, והאווירה במקום היתה סוערת ושמחה. היה טיפונת קצר ממה שקיוויתי, ואיזה שיר שאני אוהב במיוחד לא היה, אבל חוץ מזה היה כייף. אז למה מסריחה?

את ה-Stone Roses, הלהקה שהוביל בראון כסולן לא הכרתי, ובעצם הצטרפתי לחובביו רק מ-2001 כשיצא האלבום Music of the Spheres. גם את Solarized יש לי ואני אוהב (אפילו המורה למחול השתמשה פעם באחד הקטעים בשיעור), ואיכשהו דווקא את האלבום אחרון (שיצא ב-2007) עוד לא רכשתי. כן דיברו בזמנו לא מעט על הדואט שלו עם שינייד אוקונור.

ניסיתי להגדיר לעצמי מה בעצם סגנון המוזיקה של בראון, ויצא לי משהו כמו רוק מלודי, או רוק בעיבוד עשיר יותר. עכשיו הסתבר לי מויקיפדיה שמדובר בז'אנר שנקרא Madchenster, שהוא שילוב של Alternative Rock and Dance Music שבקע, איך לא, ממנצ'סטר.

I want to be adored, אחד הלהיטים הגדולים של ה-Stone Roses מהופעה בחו"ל

אבל מה שבאמת משך אותי (בתור מי שלא חסיד נלהב של רוק) למוזיקה של בראון היו התוספות: כלי הנשיפה (חצוצרה בעיקר) ועבודת הקלידים שהטריפה אותי, במיוחד כשסמלצה כינורות. יש משהו מרומם באיך שכל זה מתחבר לקול המלחש והמסתורי של בראון. זה מעלה את היצירה שלו לכמה רמות מעל רוק סטנדרטי ורגיל כמו שקצת הציגו הישראלים/פעולה/סקס שחיממו את המופע.

אגב, הוא ביזארי לגמרי. מקפץ נונ-סטופ כאילו הוא עושה ג'ונינג ומניף ידיים כאילו הן מנותקות מהגוף שלו. אבל ברור שלא רק שלאף אחד לא היה אכפת, אלא שאנשים שמחו לקפץ ולהניף זרועות יחד איתו. וזה כולל במיוחד את הבחור מאחורי שצרח כמו משוגע ובקול גבוה במיוחד כל פעם שהתחיל שיר חדש.

וזה מביא אותי לעניין הקהל, שאין מה לעשות, הוא היה החלק המסריח בהופעה הזו. לא שהאנגר 11 היה מפוצץ, אבל היה די מלא, ולכן גם חם וקצת מחניק. וכשמוסיפים לזה את המעשנים שמילאו את כל האולם בעשן שלהם, זה הופך את כל העסק לבלתי נסבל בעליל. מהדקה הראשונה של הערב ועד סופו. מה לא ברור? אני לא רוצה להיות שותף לסרטן הריאות שלכם! צאו החוצה!

ולבעלי האנגר 11, הלוואי שמישהו יתבע את האמ-אמ-אמא שלכם ותשלמו פיצויים כל ימי חייכם על הפרת חוקי העישון. ודבר נוסף: מי שמפיק אירוע, שהחימום שלו מתחיל יותר משעה וחצי אחרי השעה הנקובה, וההופעה - שעתיים וחצי אחרי, רק מוכיח את הרמה המקצועית הנמוכה שלו.

זהו. נרגעתי.

ואחרי ההופעה עצמה נרגענו עם קצת גלידה קרירה. אייסברג בנמל היה מפוצץ, אז החלטנו לנסות את גלידה מונטנה. טעם מוכר של ילדות מהול בוניל ורוטב תות (הבנזוג לקח רוטב שוקולד) עשה את המלאכה כהלכה. אין ספק שהגלידה הזו היא דבר מצוין, אם אוכלים אותו פעם ב-20 שנה!

וכמו בהופעה ניתן לאיאן בראון לתת את ההדרן והמילה האחרונה:

F.E.A.R. - ההדרן האולטימטיבי של איאן בראון, בהופעה בחו"ל

לא היה סיכוי בעולם שאני אמצא את עצמי בממפיס טנסי לצרכי עבודה ולא אלך לבקר בגרייסלנד, ביתו של המלך אלביס פרסטלי. למה בעצם? אני לא מעריץ גדול, הוא מת כשהייתי בן פחות מ-3, ורוב הסיכויים שלא הייתי מגיע לאיזור הזה מיוזמתי. אבל בממפיס התנהג כממפיסאי - ואם זה מה שעושים כשמתיירים שם, זה מה שאני אעשה.

האחוזה עצמה היא אחד הדברים הכי קיטשיים וסבנטיז שראיתי כבר מזמן! זה לא מאוד מפתיע, אני מניח, אבל בכל זאת ראוי לציון. צבעים זרחניים בסלון, קיר ג'ונגל בחדר האורחים, וילונות פרחוניים בחדר הביליארד וקוף פורצלן במרתף. לחדר השינה בקומה העליונה לא ניתן היה לעלות, וכך נחסכו מאיתנו (אני מנחש) המראות התלויות סביב המיטה.

מכיוון שקצת חסר לי חומר רקע על אלביס, כמו שיש כנראה להרבה מאוד אמריקאיים, נהנתי לראות כל מיני קטעי טלוויזיה, הופעות וראיונות שהרבה מעריצים בטח מכירים בעל פה. אין ספק שהוא ידע לשיר, להזיז את האגן ולהיות סקסי באופן כללי. כמו שהוא העיד על עצמו באחת ההופעות, הוא גדל במשך השנים, השיער שלו גדל, הפאות שלו גדלו וכנראה שגם התהילה. חבל רק שגם כל מיני "בעיות בריאותיות" (כדברי הסיור המוקלט) גדלו אף הן.

חוץ מהאחוזה עצמה היו במקום עוד כמה מוזיאונים קטנים עם אוסף המכוניות שלו, המטוס הפרטי שלו, ודברים אחרים. או כמו שהגדיר את זה מישהו אחר: היו במקום עוד הרבה חנויות של מזכרות שהיו צמודות לחדרים עם פריטים שאלביס פעם נגע בהם. לא התאפקתי וקניתי לבנזוג ספר מתכונים של כל המנות שאלביס אהב לאכול. אני כבר "ממש" מחכה ל-Tennesse Country Ham with Red-Eye Gravy הוא יכין לי!

והמזכרת הכי נחמדה שקניתי שם היתה View-Master - המשקפת-צעצוע ששיחקתי בה שעות בתור ילד. מכניסים לתוכה גלגל של תמונות (במקרה הזה של גרייסלנד) ורואים דרכה תלת-מימדי. כל כך רטרו שזה מגניב!