עלילות נויפלד בעיר זרה

בדקתי ומצאתי שכבר היו 7 פוסטים שלא התעסקו באוכל (תמרים ותה דבונשייר לא נחשבים), אז אפשר סוף סוף לחזור לדוש בנושא החביב על כולנו.

ובכן, אתמול לראשונה נערכה ארוחה "רשמית" אצלנו בדירה, אליה הוזמנו מני וברניס. ארוחה "רשמית" זה שם הקוד להפקה גסטרו-קולינרית מבית היוצר של הבנזוג. בארץ זה בדרך כלל מתחיל שבוע קודם בנבירה שיטטית בכעשרה ספרי בישול שונים (מתוך לפחות מאה שיש בבית). אבל לפה זכה להגיע רק הספר של אורנה ואלה, ועל כן הוא והאינטרנט הם מקור ההשראה העיקריים, מלבד, כמובן, דמיונו וכושר אלתורו של הבנזוג שמצויים בשפע.

ובכן, מה היה בארוחה?
מנה ראשונה: מרק שעועית שחורה עם לביבות אורז קטנות, מעוטר בשמנת חמוצה, ובצל ירוק (אורנה ואלה)
מנה שניה: סלט קלמרי ופלפלים קלויים על ברוסקטה (אורנה ואלה)
מנה עיקרית: כדורי בשר מתקתקים (עם פירות יבשים) ברוטב עגבניות וירקות, מלווים בקינואה עם ירקות
מנה אחרונה: מוס שוקולד. אני הכנתי! (תחת פיקוח צמוד של הבנזוג, עו"ד ורואה חשבון)

אני חושב שדי ברור שזוג האורחים ישב מורשם מול תחלופת המנות. שלא לדבר על דברים כמו קינואה שכמעט לא מכירים פה ושעופר שלה מאיזה סופרמרקט בריאות מתוחכם במיוחד. כמובן, גם עיצוב השולחן בסגנון עדות הפולני-פלצני זכה למחמאות (נא לשים לב לקיפול הכיס של המפית, שאני לא מצליח למצוא את הלינק אליו, אז הנה לינק לקיפול דומה). היה טעים, השיחה קלחה בנעימים ובקיצור - הערב כולו הוכתר כהצלחה גדולה.

נו, ועם האוכל בא התאבון (תרתי משמע במקרה הזה), יש כבר תוכניות לאירוח נוסף במוצ"ש הקרוב. הפעם בני המזל הם חברים חדשים (מיק, שרוקד איתי וידידו פול) שהתחבבו עלינו בזמן האחרון. בקצב הזה, גם במלבורן אף אחד לא יהיה מוכן להזמין אותנו אליו לארוחת ערב. אנחנו מבקשים להסביר שוב: אנחנו נבוא לכל מקום שיבטיחו לנו שהאוכל בחינם ושלא נצטרך לשטוף כלים אחר כך. אנחנו באמת לא כאלה בררניים באוכל. בחיי!

ונשאר מספיק מוס שוקולד לכל השבוע!

אחרי שכבר הלכנו  והתרחקנו פעם אחת, הגיע הזמן לעשות את שוב. ויקטוריה (המדינה באוסטרליה שמלבורן היא בירתה) עברה לפנות בוקר לשעון קיץ. כן, פה מתחיל הקיץ ובטח עדיין יותר קר מאשר "החורף" אליו עברה ישראל.

זה אומר שהשעון אצלנו 9 שעות מאוחר יותר מאשר בארץ, 16 שעות מאוחר יותר מאשר ניו יורק ו-19 שעות מאוחר יותר מאשר סן פרנסיסקו. זה ממש מוזר לחשוב שיש מי שנמצאים כמעט יום שלם מאחורי…

ככה זה ימשיך בערך עד מרץ, ואז סוף סוף נחזור ונתקרב…

הפתעה נעימה חיכתה לי היום בשוק של פאראן. לא, לא בצל יבש בפחות מ-10 ש"ח לקילו. אין דבר כזה באוסטרליה. הלכנו לחנות של כל מיני קטניות, דגנים, בוטנים וכו'. עופר חיפש שעועית שחורה כדי להכין מרק שעועית שחורה של אורנה ואלה. אבל בצידה האחר של החנות, נחו להם תמרים נאים שתפסו את עיני. מממ… הם ממש נראים כמו התמרים שאני אוהב בארץ, חשבתי לעצמי. קצת גדולים, קצת מעוכים, לא יבשים לגמרי, קצת קצת לחים. כאלה שאני תמיד צריך לשאול את אמא שלי איך קוראים להם, ואני אף פעם לא זוכר.

באוסטרליה על כל דבר שאפשר לקנות כתוב מאיפה הוא. הם מאוד רגישים לגבי תוצרת פנים וחוץ. ואם אתה מעז לקנות משהו מחו"ל, הם רוצים שלא תוכל להסתיר או להגיד שלא ידעת. ובעוד אני קורא את מחירם של התמרים, מתברר שהם מישראל! אלה ה-תמרים שאני אוהב!

פרט שולי וקטן, שמחירם האמיר מ-40 ש"ח לקילו בארץ (שזה גם לא ממש זול, אבל הם באמת מצוינים!!!) לכ-70 ש"ח לקילו באוסטרליה. בעזרת מלקחיים קטנים שהוגשו לי, בררתי לי שישה תמרים נאים לתוך שקיק צלופן קטן, בניגוד זועק לבסטיונרים בארץ שחופנים לי מלוא הידיים תמרים לתוך שקית ניילון. אבל לא היה מאושר ממני. טעמתי לי תמר - באמת ארץ זבת חלב ודבש. בחיי.

אני יודע שלפעמים אנחנו מצטיירים בתור זוג מאוד תרבותי. אנחנו באמת מנסים ליצור את הרושם הזה. ככה, גם אם יום אחד תמצא את עצמך צווח בהופעה של קיילי מינוג, סביר להניח שיזכרו את ביקורך האחרון בפילהרמונית ויסלחו לך. אז באמת יחד עם ביקורים משעשעים בשגרירות של מוסטלנדיה, חיפשנו עוד כמה אירועים רציניים יותר בפטסיבל האמנות הבינלאומי של מלבורן, ומצאנו שתי הופעות מחול. אחת נראתה מעניינת, השניה - איזה חבר אמר שהוא הולך ואנחנו הצטרפנו.

מחול זה דבר בעייתי, כמו אמנות בכלל, כנראה. כשאני הולך למופע מחול (ואני הולך קצת) או לתערוכה, אני כבר מזמן הפסקתי לנסות לחשוב מה מנסים להגיד לי, או מה אני אמור להבין. זה נראה לי קרב אבוד מראש. במקום זה אני מנסה להתחבר חוויתית: זה אסטתי בעיני? זה מעניין אותי? זה מרגש אותי? זה מפחיד אותי? זה מזיז לי? האם אכפת לי בכלל מה קורה על הבמה? אם אני אצא באמצע, אני אתהה מה קרה אחר כך? את הטכניקה וההבנה העמוקה אני משאיר למי שמבין את השפה הזאת, ואני שמח בחלקי.

Structure and Sadness

אז נתחיל מההופעה הטובה: Structure and Sadness
שהדבר המעניין בה היה לוחות דיקט קטנים וגדולים, שתוך כדי קטעי ריקוד של רקדן או רקדנית יחידים או בזוגות, שאר הלהקה התחילה לפזר ברחבי הבמה, קצת כמו קוביות דומינו. אבל זה הלך ונבנה כמו עיר קטנה, מחתיכות קטנות, לגדולות, מקומת קרקע, לקומות גבוהות, ועוד ועוד ועוד, ומגדל אחד גבוה במיוחד. אני חושב שהם בנו שם במשך יותר מחצי שעה. ואז ברגע מסוים, תוך כדי קטע ריקוד נוסף, הפילו לוח אחד קטן בקצה, שהפיל את זה אחריו, שהפיל והפיל והפיל, וכל המבנים קרסו והמגדל בראשם. אח"כ רקדנים שונים בנ ומבנים שונים תוך שימוש בגופם וקורת מתכת ארוכה.

Structure and Sadness

בדיעבד הסתבר שהשראה לכל תוכנית היה אירוע מפורסם במלבורן משנות השבעים של קריסה של אחד הגשרים הגדולים באיזור בזמן בנייתו. מעניין, אבל מבחינתי יכולתי להנות אפילו אם לא הייתי יודע את זה. אחרי ההופעה דיברנו עם אחד הרקדנים. היינו חייבים לדעת מה קורה אם הקומפלס השלם שהם בונים נופל להם בטעות באמצע ההופעה. מסתבר שיש תוכנית מוצא. הם ערוכים גם לזה. מזל. סטטיסטית הרי זה בטוח יקרה מתישהו.

Rise:Rose

ואותה סטטיסטיקה עובדת גם עלינו. גם אנחנו נפלנו. בהופעה השניה: Rise:Rose
זה היה כל כך לא מעניין! מחול מאוד אבסטקרטי, חוזר על עצמו, עם מוזיקה א-טונלית נוראית! לא נגיש בגרוש! היוצר והכאוגרף צוטט כאומר:

One might imagine afterlife by seeing this unique and sensitive world.

וואלה. הוציא לי את המילים מהפה. כשראיתי את ההופעה שלו, פשוט רציתי למות!

לשמחתי (לאיד? אולי רק טיפונת), מצאתי שותפים לדעה גם בבביקורת המקצועית תחת הכותרת Well, your guess is as good as ours

… [the] performers make no connection between each other or with the audience… Art is rarely completely transparent, but this work is so utterly opaque, that threre seems little point in the audience’s presence.

אבל ככה זה. מנסים. לפעמים מופתעים לטובה, לפעמים מחכים לחיים שאחרי המוות. כמו בחיים.

בניגוד לתחושת הזיפת שאופפת אותי ביומיים שלושה האחרונים (אני קצת חולה, הגוף דואב, יאדה יאדה יאדה), אני רוצה להגיד כמה מילים על בריאות.

אין כמו להתחיל חיים במקום חדש כדי לפתח תסביכי בריאות כגון: מכון כושר, פעילות אירובית, בכלל לקום מהכסא, ובמיוחד אוכל. מה אוכלים, איפה אוכלים, בחוץ, בבית, פחממות לא אוכלים לפני, חלבונים אוכלים אחרי, שומנים זה תוך כדי. משטר נוקשה של צמצום עיניים ופזילה לצלחת של שכנך לשולחן.

לא שבארץ היינו זללנים גדולים, וכשהבנזוג מבשל כל כך טוב, קצת קשה לפשפש לו בערכים התזונתיים (שאני בטוח שבדרך כלל מאוד משביעים רצון ורעב). אבל אני בכל זאת מוצא את זה עצמי מעיין ברשימת הרכיבים בטבלאות התזונה המודפסות על כל מה שרק אפשר. לפעמים מגלים דברים מאוד מעניינים…

במלבורן חזרתי קצת לפטיש המיזלי שלי (או שזה מיוזלי?). כל בוקר (כמעט) אני נהנה ממנו (לפעמים זה מזכיר לי את הימים הטובים של צ'ק פוינט. שמישהו מצ'ק פוינט יאשר שבאמת היו ימים כאלה), וכמו כל מדינה מערבית מתוקנת יש פה מבחר נאה ביותר של מיזלים. אז עברתי אחד-אחד, בדקתי מה יש בו (כאלה עם תפוחים וצימוקים, עדיפים על שקדים ודובדבנים) ובעיקר קראתי בעיון את הטבלה "המחזורית" שלו.

ולתדהמתי, בשורה "אנרגיה" היה כתוב 572 למנה מיזלי!  תחת 100 גרם היה כתוב 1430!!! אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי, (ואולי גם מי שהמציא את דיאטת אטקינס), מה לעזאזל אני מכניס לפה שלי, ועוד על הבוקר!?!? אבל עיון מדוקדק יותר העלה את הממצא המפליל: היחידות רשומות בקילו-ג'ואלים. ברור! למה לא בעצם? כמה פשוט לחשב ערך קלורי לפי קילו-ג'ואלים!? זה הרי הדבר הטבעי ביותר. מי מאיתנו שסיים בגרות כימיה 5 יחידות ותואר ראשון במתמטיקה יודע בוודאי שכל מה שצריך לעשות הוא לחלק ב-4.2 (אפשר גם סתם לברר בגוגל). קל, פשוט ונוח לעשות ליד כל מדף בסופרמרקט הקרוב לביתכם. אפילו מומלץ.

חיפשתי "מיוזלי" בגוגל, וזו אחת התמונות שקיבלתי. עכשיו, איך לעזאזל מבררים באיזו מדינה אסור בשום אופן להגיד שאתה רוצה לאכול מיוזלי בבוקר???

סוף השבוע העמוס התאפיין בכל מיני אירועים נחמדים. אחד מהם היה יציאתנו הראשונה מגבולות מלבורן! הכל התחיל בשבוע שעבר. יצאתי לאיזה בר להצטרף לחברים שהכרנו עוד קודם. מדובר בעיקר בשני בחורים: בראד, אוסטרלי נחמד וקצת קאמפי, שהכרנו בגרייהאונד, ואיזי, רואה חשבון צעיר מארה"ב שבא לעבוד באוסטרליה לכמה חודשים. מכיוון שאיזי מחו"ל, הם נוסעים די הרבה לטייל, והם הציעו לנו להצטרף אליהם לטיול קצר לאיזור שנקרא רכס הדנדנונג. מדובר באיזור כשעה וקצת מזרחית למלבורן, ומכיוון שתמיד טוב כשמישהו מקומי שמכיר ויודע לוקח אותך לכל מיני מקומות, הסכמנו בשמחה.

הנסיעה לשם היתה נחמדה. בראד ואיזי הם זוג ליצנים משעשע, ובדרך הסתבר שהם כבר היו באיזור הזה בעבר, אבל אוהבים לחזור אליו. העצירה הראשונה שלנו היתה ברחוב הראשי והקטן של סַאסַפְרָאס, עיירה קטנה ותיירותית (משהו כמו זכרון יעקב למתחילים). שם בילינו שעה קלה בחנות ג'פטו'ז בין עשרות בובות ומשחקים קטנים וגדולים, ואחרי סיבוב קטן באיזור המשכנו לנקודה הגבוהה ביותר על ההר שאפשר להגיע אליה ברכב. בנו שם מתחם גדול (סקיי-היי) בעל תצפית מרשימה לכיוון המישור והמפרץ בו נמצאת מלבורן.

כמו שאפשר להבין מהתמונה למעלה, הראות ביום שבת לא היתה מהמצוינות (ניסיתי, אבל לא ראיתי את דמשק). באתר של סקיי-היי יש כמובן תמונות הרבה יותר טובות. חוץ מהתצפית יש במקום עוד כמה דברים קטנים, כמו סיפורי אגדות מהאיזור. אחד מהם מספר על ענק והכסא שלו. אין סצנה תיירותית יותר מלראות כסא גדול, לקרוא סיפור מטופש, ולרוץ להצטלם עם שניהם! כמובן שלא יכולנו להתאפק.

הדרך חזרה כבר היתה בשעות אחרי הצהריים המאוחרות. זמן מצוין לעצור ולשתות תה דבונשייר, כלומר תה עם לחמניות סקונס, שמנת וריבה. הסקונס היו מצוינים ובראד התענג במיוחד. שאר האמריקאים והישראלים נהנו קצת יותר בסולידיות. חזרו עיפיים, אך רעבים (לא ממש…)

איזי מימין ובראד משמאל