עלילות נויפלד בעיר זרה

סוף סוף עבר חג המולד, וגם היום שאחרי: Boxing Day, או בשמו האלטרנטיבי:
Retail Therapy Day. זה עדיין חג ולא עובדים, אבל ב-כ-ל החנויות הנחות ענקיות ו-כ-ו-ל-ם רצים לקנות מכל הבא ליד, לפה, לרגל ולכל איבר אפשרי. העיתונים מלאים בתמונות של פקקים בדרך לקניון האופנתי ביותר במלבורן ובאנשים מסתערים לתוך חנות הכלבו הפופלרית Myer ברגע שניתן האות לפתיחת החנות.

ומרגע שתמו ימי החג והקניות עוסקים כולם בשנה הנגמרת ומתקשטים לקראת השנה האזרחית החדשה (נדמה לי, או שזה ממש אייטיז לקרוא לזה "שנה אזרחית"?). גם אנחנו כמובן לא טומנים ידינו בצלחת, וכבר דאגנו ותכננו הכל לקראת הערב הגורלי. ולהלן דיאלוג טיפוסי שכבר חווינו לפחות 3 פעמים (באנגלית):

חבר: אז מה אתם עושים ב-New Year’s Eve?
עופר: הולכים לגרייהאונד.
חבר: (חצי מופתע, חצי מאוכזב, חצי לא מאמין) באמת?!?!
ערן: כן. כייף שם, למרות הקיטש. יש הופעות דראג מצוינות.
חבר: (בפקפוק ובפיהוק) הם לא סוגרים ב-3 בבוקר?
עופר: כן.
חבר: (בנימה מנצחת) בדיוק! אז מה תעשו אז? במקום זה, בואו למָארְקֶט, הם פתוחים עד שמונה בבוקר, ואז יש מסיבת recovery ואז…
ערן: אההה…. כן, טוב, אההה… אולי, נראה… אההה…. ביי!

מה שמזכיר לי, שבחור שפגשתי, אנדרו, סיפר לי שהוא הולך למסיבת הגדולה באמת של ראש השנה, אבל רק לכמה שעות. אחרי זה הוא חוזר הביתה לנוח כדי להגיע רענן למסיבת ה-recovery. "איזה רענן", שאלתי בפליאה, "הרי כולם יהיו שם מסטולים ושיכורים. לכבוד מי בדיוק אתה מתרענן???". אנדרו לא התרשם, והמשיך לתאר כמה נפלא זה יהיה, או אולי בעצם כמה נפלא הוא יהיה (הוא מאוד טוב בלדבר על זה).

בכל מקרה, איימתי על הבנזוג, שנצטרך להשתכר קשות בגרייהאונד, ואולי אפילו להקיא. ככה לפחות יהיה לנו תירוץ טוב לא להמשיך להתהולל במקומות נוספים, אם לא נרצה. אחרי הכל יש לנו מוניטין בעיר הזאת!

עד לסגירת פוסט זה לא התקבלה תגובה (הולמת) מהבנזוג.

אני יודע שכבר כתבתי בעבר על מזג האוויר הביזארי של מלבורן, אבל באמת, זה לא יכול להמשך ככה!

בשבוע שעבר היה את היום החם ביותר שנמדד במלבורן בעשרות השנים האחרונות (42 מעלות), וחוץ מלמות באמת שלא רציתי שום דבר באותו יום. ואילו השבוע במהלך 3 ימי גשם רצופים, הוכרז חג המולד הקר ביותר אי פעם (כולל קצת שלג בהרים). מזל שעופר נזכר שיש לנו חימום בבית, וניצלנו מלילה קר במיוחד.

אבל זה מאוד לא פוליטקלי קורקט לקטר על הגשם ועל תוכניות הפיקניק בחג המולד שנרטבו לי, כי זה מה שסוף סוף עזר לכבאי האש החסונים להשתלט על שריפות הענק שהמשיכו להשתולל בוויקטוריה בשבועות האחרונים. וגם הפיקניק הומר במפגש טעים ומשעשע בדירה של מיק, אז אני לא מתלונן (לפחות לא על זה).

– זהירות — זהירות — פוסט תרבותי על סינמטק וסרטים מלפני מאה שנה — זהירות — זהירות –

לפני כמה ימים ביקרתי לראשונה בסינמטק המלבורני. כלומר, במבנה עצמו כבר הייתי מספר פעמים: סתם להציץ, בתערוכה על אשליות אופטיות ובסיור מודרך בפד-סקוור. אבל זו היתה הפעם הראשונה שראיתי סרט בסינמטק.

כן, אני יודע, בתור בוגר הסינמטק התל-אביבי, חובה היה עלי לפקוד את זה המלבורני כבר מזמן. באמת שניסיתי! אבל לסינמטק פה יש כללים משלו. יש הרבה מאוד פסטיבלים קטנים וסרטים שונים שאפשר לראות בתשלום רגיל ואין עבורם מנוי חודשי או שנתי. ולעומת זאת, יש סרטי סינמטק קלאסים (יותר ישנים ויותר "אמנותיים") פעם בשבוע, שני סרטים כל יום רביעי. אפשר לקנות מנוי שנתי, או מנוי ל-4 ימי רביעי עוקבים. מי לעזאזל, המציא את הדבר הזה?!?!

אז סוף סוף מצאתי פסטיבל קטן שרציתי לראות: סרטי בטי דיוויס. אני מת על בטי דיוויס מאז שראיתי את "הכל אודות חווה", וכמובן מקפץ בשמחה כשמשמיעים את השיר: Betty David Eyes. יש משהו לא רק בעיניים שלה, אלא גם בקול, בעמידה, בהליכה - בכל העסק. לצערי, פספסתי כמה סרטים, אבל כן ראיתי שניים, שלא ראיתי בעבר. The Old Maid משנת 1939, בו דיוויס עדיין צעירה ותמירה, והסרט הכנראה קצת יותר קלאסי What Ever Happened to Baby Jane מ-1962, בו מופיעות דיוויס וג'ואן קרופורד בתפקיד שחקניות מבוגרות שנמצאות הרבה אחרי תקופת השיא שלהן, דבר שלא היה רחוק מהמציאות.

באופן מפתיע (???), אולם הקולנוע היה חצי מלא (כלומר, אם מסתכלים על חצי האולם המלא), ואני שמח לבשר שממוצע גיל הצופים היה נמוך מממוצע גיל שני הסרטים (בערך 55 שנה). הסרטים היו טובים! כמובן, קצת מלו-דרמטיים (השני הוא קצת יותר סרט אימה) ומן הסתם בכמה מובנים אופיינים לתקופתם. זה מעניין וזה יפה לראות סרטים ישנים ולהבין קצת מאיפה הגיעו כל מיני קלאסיקות אחרות שאנחנו מכירים, וגם סרטים עכשוויים שאנחנו צופים בהם "מתכתבים" עם העבר. גם הסרטים "היותר אמנותיים", אבל גם "הפופולריים". לקולנוע יש כבר היסטוריה ארוכה של 100 שנה…

ולמי שמתעניין לדעת (ואם הוא קורא, הוא יודע שזה הוא), לא, אין פופקורן בסינמטק של מלבורן. אולי אני אכתוב להם לתיבת ההצעות…

אני לא נוהג לפרסם בבלוג וידאוים ושאר ירקות שבדרך עוברים במיילים בצירוף המילים "מגניב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11", אבל לכבוד חנוכה, פשוט לא יכולתי להתאפק.

זה יכול להפוך לקאלט: מיני סדרה על חנוכה בכיכוב בובות, כולל גפילטע-פיש דעתן.

ושני הוידואים האלה, מבית היוצר של אריק שוורץ, הידוע (?) גם בכינויו smooth-E

עם השנים אני הולך ומפתח הרגלים שמקרבים אותי במהירות לגיל 60. אני כבר מטריד מלצרים (וגם קצת מלצריות), כותב מכתבי תלונה לעירייה, ולאחרונה התחלתי להשתתף בכל מיני הגרלות מטופשות המאורגנות ע"י בי-ניוז (אחד משבועוני הקהילה). כל מיני דברים בסגנון: שלח אימייל עם הנושא "עגבניה אדומה" ותוכל לזכות בסלט חינם בבית קפה הרחוק ממך לפחות חצי שעה נסיעה.

אבל לא התאפקתי ומיהרתי להרשם לפחות לשלוש הגרלות. באחת הייתי אמור לזכות בכרטיסים להופעה החדשה של דיים עדנה שחוגגת 50 שנה!!! בשניה, בדיסק של מישהו (אני אפילו לא זוכר), אפשר היה לזכות בשוקולד, באימון חדר כושר אישי. כן, נראה שהם מ-א-ו-ד רוצים שתשתתף בהגרלות שלהם. אבל מישהו איכשהו, החליט לזכות אותי בזוג כרטיסים למופע: Women With Standards.

מדובר במופע (קברט של ארבע נשים) ובמיקום (היכל הבידור של הקזינו של מלבורן) שהסבירות שנגיע אליהם בדרך כלל היא די נמוכה. מה שאומר שטוב שהלכנו. זה היה קצת כמו שרואים בסרטים על המלונות והופעות הבידור בלאס וגאס: אולם גדול ונוצץ, נגן פסנתר, תופים וקונטרה-בס, וארבע נשים בשירים משלהן ושירים מוכרים.

האמת היא שהיה נחמד מאוד. חוץ מקולות חזקים ומנעדים רחבים, היה גם משעשע ואפילו מצחיק. הן נהנו לצחוק על עצמן, על נשים, על גברים. ביקשו מהקהל להודות שאחרי 5 דקות כבר קטלג אותן בתור: הלסבית, הזונה, הטפשה והאמא. ואפילו היה שיר קצר בנושא בנושא נישואין של גייז. אז באמת מה עוד אפשר לבקש, ועוד בחינם!

Apparently you've never had a real Hanukkah until you invite at least 5 "goyim" for a Hanukkah dinner and try to teach them all about the meaning of the holiday.

Oh, it was a very "hard-core" traditional evening:

A few days ago we went to one of the Jewish suburbs and bought tops in all the colors of the rainbow (very controversial, I know, but I don't think the owners of the shop understood that), and some gold coins with traditional low-grade and really bad chocolate inside.

Every guest chose a Hanukkah sticker to put on his shirt and was crowned with his own candle. Obviously, as I explained to them, since they skipped this fundamental moment in their kindergarten years, they had to go back to the basics. Mic, Paul, Nathan, Brad and Mark happily agreed to participate in what we led them to believe are genuine jewish traditions.

 
Facing the camera with their head candles: Mic, Paul and Nathan

We started with a non-traditional black-bean-soup (mostly to quiet Mic’s growling stomach), followed by lighting two candles. Ofer and I sang the blessings and the holy crowd answered in a mixed "amen" and "gay-men" reply. Then a quick Ma-Oz-Tsur song and on with the main event of the evening: The Latkes!

Ofer’s latkes were simply mouth watering (or in this case maybe mouth oiling) made from potatoes and potatoes and sweet potatoes mix. The hungry and cheering guests were not easily pleased as they refused to let poor Ofer to step out of the kitchen for a short break (on the other hand, no one knows how many yummy latkes he ate pretending to work so hard). The latkes were a big success!!!

Mark and Brad in a happy moment

Besides beer and wine (Australia’s traditional food for any holiday), we also had Brad’s "Hanukkah Delight" for desert. And by the end of the evening everybody got "a little bit weird":