עלילות נויפלד בעיר זרה

אז מה היה לנו עד עכשיו בטזמניה? נופים וגם חיות, אבל קצת שכחתי לספר על פורט ארתור, הכלא הגדול והמרכזי שבעצם בגללו התחילה ההתיישבות בטמזניה ובאוסטרליה בכלל. זה מתחם ענק שעבר כמה גלגולים ובעיקר שריפות.

לעזאזל, אפילו הכלא שלהם ירוק ויפה יותר מרוב הפארקים בארץ! שלא לדבר על המפרץ שלצד הכלא. אם כבר להיכלא - אז במקום כזה. כשהאסירים השתחררו הם קיבלו חלקת אדמה כדי להתיישב במקום. ובגלל זה על כל דבר באי כמו גשרים, בתים, מדרכות וכו' כתוב בהבלטה שהם נבנו ע"י פושעים. פעם זו היתה בושה, היום אם אתה מוכיח שאתה צאצא של איזה גנב נעליים שנידון ל-7 שנות עבודת פרך בפורט ארתור, זה כבוד גדול!

כמו שאפשר להבין, הבנזוג לא התנהג כל כך יפה בטיול (בטח סירב לאיזה שגעון תורן שלי), ועל כן מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח (טוב, בעיקר סורג).

ביום השביעי והאחרון לטיול, לא נותר לנו כוח או חשק לשום דבר. אבל בכל זאת היינו צריכים להעביר כמה שעות עד הטיסה. עופר גילה ש"המרכז המימי" (כלומר הבריכה) של הוברט קרוב ופתוח! האמת היא שכן מדובר בקופלקס גדול עם שתי בריכות (אחת אולימפית) ובריכת קפיצות (כולל המדרגה המפחידה של 10 מטר). וכך העברנו את רגעינו האחרונים בטזמניה, רגועים ורטובים:

למי מאיתנו שפסע במורד אבן גבירול במצעדי גאווה תל אביבים, לא יכול שלא לקשור את רגש הגאווה בעוד כמה תחושות כגון: זיעה, דביקות, חום וסינון קללות (מתחת לשפם הרטוב) כנגד רעיון העיוועווים לציין את חודש הגאווה ביוני התל אביבי. נכון, מהומות סטונוול ארעו ביוני, אבל האם אין גבול להקרבה אישית (והיגיינית) לטובת פוליטיקה הומו-לסבית?

במלבורן פתרו את הנושא בצורה מקורית: קודם כל העבירו את מצעד הגאווה לינואר. טוב, זו לא חוכמה, יוני זה חורף. אבל באופן כללי, הרי לאף אחד אין מושג מה קורה פה עם מזג האוויר. אז מי יודע מה יהיה ביום של המצעד? וזה בדיוק מה שקרה השבוע: קור, רוח וגשם! זה לא מנע מכל (מאות?) הצועדים ו(אלפי?) הצופים להשתתף בחגיגה. ולמזל כולם, בזמן המצעד עצמו רק קצת טפטף, אבל היה קר!

קודם עמדנו בתחילת המצעד וצפינו ברובו חולף על פנינו. השנה החליטו שאין משאיות או מתקנים אחרים. מצעד זה מצעד. היו כמו תמיד כמה וכמה דמויות אקסצנטריות (וטוב שכך), אבל האמת היא שרוב הצועדים היו קבוצות שמחות של אנשים "רגילים": שחיינים/ות, חותרות/ים, שוטרים/ות, מפלגת הירוקים, נוער, יהודיות/ים, יוצאי יוון, הורים, אקטיביסטים/ות, אופנועניות/ים, נגני/ות תזמרות, רקדנים/ות, גימלאים/ות, עובדי חברת תקשורת - אה, כן. כולם הומואים, או לסביות, או סטרייטים, או סתם החליטו להצטרף למצעד מבלי לדווח לי מראש על נטיותיהם המיניות. וגם לא שאלתי.

מהר מאוד החלטנו שיהיה הרבה יותר נחמד להצטרף לצועדים במקום להמשיך ולצפות. ההחלטה איזו קבוצה תזכה בכבוד המפוקפק הייתה קשה. האם ל-Dykes On Bikes? או אולי לרקדני הסטפס? גם הקבוצה היהודית "אלף" היתה מועמדת ראויה, אבל לבסוף הלכנו על הדבר הבא הטוב ביותר: יידישע לעזביאנקעס! (חבל שלא קראו לקבוצה הזו לעזביאנ-לאטקעס) היה מעולה!

ואם זה לא מספיק, באתר העיתון המלבורני The Age הופיעה כתבת הוידאו הזו (לוקח לזה כמה שניות לעלות ב-Media Player):

 http://win-media.f2.com.au/media/2007/01/21/25133_2.wmv

 אני מבקש לצפות היטב (!!!) בקטע בין 13 שניות לבין 15 שניות ואם אפשר להשתדל לא לעפעף.

אני מניח שבימים אלו פסטיבל שחר פאר מגיע לשיאו ובמידה רבה בצדק. פאר שיחקה טניס מצוין, הציגה התמדה ונחישות. גם כשראיתי אותה "בלייב" וגם בטלויזיה, הפגינה עצבים חזקים ולא "רעדה" מול שחקניות מהשורה הראשונה בעולם. מה שהופך אותה בעצמה לשחקנית ברמה בינלאומית ותקווה לעתיד מבטיח.

וזה בדיוק מה שקצת מפריע לי בכל הכותרות של "הישג לטניס הישראלי". איכשהו נראה לי ש"הישג לשחר פאר, טניסאית ישראלית" קצת יותר קולע למציאות. הראל לוי, טניסאי ישראלי שהגיע למקום ה-30 בעולם, דיבר כבר לפני כמה שנים על חוסר התמיכה של האיגוד וכתב מכתב חריף נגד איגוד הטניס רק לפני חודש. האיגוד הגיב, והראל הגיב בחזרה. איכשהו אני מאמין יותר להראל.

אמא של טניסאי צעיר מתארת את חוויותיהם הלא נעימות בעולם הטניס הישראלי. מרתק לקרוא את התגובות נגד מי "שמעז" לקלקל את הזקפה הלאומית הנוכחית. דודי סלע מספר על הקשיים הכלכליים שלו. אחיו אמר שהם שוקלים לפנות לגאידמק (הפריץ הנדיב!!!), וגם מי שהפסיד עד היום הרבה מאוד כסף על נסיעות, מחנות אימונים, מנהלים מקצועיים וכו' הוא חשבון הבנק הפרטי של שחר פאר. מעניין איזה אחוז מהמיסים שהיא תשלם על הפרסים שלה, יילך לקידום הספורט בישראל. 

אני מודה שאני לא מתמצא בכל הפרטים של הטניס הישראלי בפרט והספורט הישראלי בכלל. אבל למה תמיד נדמה שכשספורטאים ישראלים כמו אלכס אברבוך, גל פרידמן, אורן סמדג'ה, יעל ארד ועכשיו דודי סלע ושחר פאר זוכים להישגים, זה קודם כל בזכות עצמם, ואולי אפילו למרות תקציבים נמוכים, למרות חוסר חשיפה תקשורתית ולמרות עסקנות ספורט משגשגת. אבל כשיש כבוד וכותרות, כולם רוצים חלק. ייזכרו "לטובה" אלופת הקפיצה על דוכן המנצחים, לימור לבנת, על "חלקה" במדליית הזהב של גל פרידמן, ושיחות הטלפון "הספונטניות" והדביקות של ראש הממשלה והנשיא אחרי זכיות שונות.

זה קצת מזכיר גם מה שקורה בתקציבי ההשכלה הגבוהה בארץ. אותם פוליטיקאים שנהנים להתפאר בהצלחות אקדמאיות ומדעיות ישראליות בעולם, הם אותם אנשים שמקצצים שוב ושוב בתקציבים האלה. הם קצת שוכחים שההצלחות הללו נבטו לפני עשרים ושלושים שנה ובזכות מחקר פעיל ולא מיובש תקציבית.

אני שמח בשביל שחר פאר, מעודד אותה וגאה בה. כשאשמע אותה מודה לאיגוד הטניס הישראלי ולשר הספורט, אתגאה גם בהם.

מובן שחלק נכבד מהטיול הטזמני הוקדש ליין, גבינות ושאר ירקות. אבל משום מה צילמנו יותר מידי נופים, ופחות מידי את עופר מגרגר יין בהנאה, אז הנה מפל יפה, אחד מיני מפלים שראינו. בתור מדינה בבצורת, אין מחסור במפלים שופעים. מצד שני, אולי הם אמורים להיות קצת יותר שוצפים, או שיש מים במפלים, אבל לא בשדות או במקומות אחרים שצריך אותם. זו ההזדמנות לשוב ולהתגאות במוביל הארצי.

אחד מהמקומות המפורסמים והידועים של טזמניה, הוא Cradle Mountain. הר העריסה. בעברית זה לא נשמע כל כך טוב, אבל אולי ביידיש זה ישתפר. ההר הוא חלק מפארק לאומי שלם בצפון מערב טזמניה, ויש בו עוד הרבה יותר ממה שאנחנו הספקנו לראות ולעשות.

וכך, ביום קר למדי, התייצבנו בפארק הלאומי המדובר, ועשינו את דרכנו לגובה, עד שהגענו לאגם הנאה השוכן בין ההרים. המסלול סביב האגם הוא אחד הפופולרים בפארק ולוקח בערך שלוש שעות. אין ספק שמדובר בנוף שיכול לספק פרנסה מכובדת למדפיסי גלויות:

אחד הדברים היפים במסלול סובב האגם הזה הוא שההליכה בו עולה ויורדת. פעם צופה על האגם מלמעלה, פעם נושקת למים, קצת בין שיחים ועצים, הרוב בשטח פתוח. כשהגענו היתה רוח מקפיאה, אז יצאנו לדרך עם שלוש שכבות. לאט לאט, הלכנו והתקלפנו, בעיקר בגלל ההליכה המחממת. אבל בדיוק כשסיימנו וחזרנו למגרש החניה התחיל גשם. זה הכל עניין של תזמון (וקצת מזל).

בוידאו, אנחנו באחת הנקודות הגבוהות, צופים סביב. היתה רוח חזקה, וקצת התביישתי לדבר בקול רם בנוכחות אנשים אחרים, אז לא שומעים בהתחלה את הפרשנות המרתקת שלי: בלה, בלה, בלה, אגם, בלה, בלה, בלה, מגרש חניה, בלה, בלה, בלה, איזה יופי של הר. נראה אם תבינו משהו אחר:

אני אמנם מנסה למעט בקריאת חדשות מהארץ ומתעדכן רק בסופי שבוע, אבל אפילו אני יודע שיש משבר מנהיגות בארץ. טוב, במידה מסוימת זה נכון ב-10 שנים האחרונות, לא? בכל מקרה, אני מבקש להציע שני מנהיגים שיודעים להביט אל העתיד, בעלי חזון ובכלל מאוד פוטוגנים, במיוחד שהר העריסה ברקע. הצביעו פיינויפלד ולא תתחרטו!

הידעתם שנסעתי במיוחד לאוסטרליה לצפות בישראלים משחקים טניס? ככה לפחות חושב כתב ה-Jewish News שדיבר איתנו בזמן שצפינו בטניס:

נשבע לכם שסיפרתי לו שהכל בגלל אחי המופרע! עיתונאים - אי אפשר לסמוך עליהם! ואפילו לא אייתו את שם המשפחה שלי נכון!!!

לא, טזמניה היא לא חלק מרומניה ומקום מושבו של דרקולה. מדובר באחת מהמדינות של אוסטרליה שהיא אי גדול מדרום ליבשת. אפשר למצוא אותה כאן. חנן, ראש החוג של עופר במכללה, שמבלה גם הוא במלבורן בזמן האחרון, הזמין אותנו להצטרף אליו לשבוע בטזמניה, ואנחנו הסכמנו בשמחה. התמקמנו בהוברט, עיר הבירה, ובכל יום נסענו לכיוון יפה ומעניין אחר.

טזמניה גדולה מישראל בערך פי 4, ומאכלסת פחות מ-500,000 איש! מה שמשאיר ה-מ-ו-ן מקום לשטחים פתוחים (ירוקים או צהובים), הרים, יערות, כבשים, פרות ושאר מיני חיות כיס: קנגרו, וואלבי ובמיוחד: השד הטזמני!

מדובר בחית כיס, שכל עוד היא סוגרת את הפה, אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בעכברוש כיס גדול וחביב. אבל כשהיא חושפת שיניים מתברר נגלית חית הכיס הטורפת (בשר!) הגדולה ביותר ובעלת כוח לסת שיכול לרסק עצמות. מצד שני מסתבר שהשד לא חכם גדול, ואפילו טיפש לא קטן וגם איטי, כך שיש סיכוי שתצליחו לברוח ממנו, והוא ייאלץ להסתפק בנבלות.

כמו כל החיות המגניבות, גם את השד הטזמני קל יותר לראות בכל מיני פארקים מבוייתים ולא באמת בטבע. וכך זכינו במנה זואולוגית שכללה כמובן את השדים, קנגרו-ים, כל מיני עופות ועוד. הכי מסכנים הם ה-Wallabies, שהם בעצם Kangaroo-Wanna-Be-s. אף אחד לא באמת מצליח לזהות אותם, כי הם נראים כמו קנגרוז קטנים. בפארק בו ביקרנו היה עשרות קנגרוז, שאפשר היה ממש להסתובב לידם. אבל איכשהו נראה שהחיות כבר מזמן הפסיקו להתעניין באנשים מסביב, והתעסקו בעיקר בשלאף-שטונדה שלהם. ביננו, אני הייתי עושה אותו הדבר. מה רע?

מי שכן שיתף פעולה בשמחה, היה תוכי חביב ופטפטן, שניהל איתי שיחה ערה. נראה אם תצליחו להבדיל בין הקול שלי לקול שלו:

עוד חיה מיתולוגית שלא מפסיקים לדבר עליה היא הנמר הטזמני. חיה מפוספסת שנותרה במקור רק בטזמניה, אבל עכשיו חוששים שנכחדה לחלוטין. העדות הרשמית האחרונה להופעתה היתה לפני שנים רבות, ומאז כל כמה שנים צץ מישהו וטוען שראה או אפילו צילם את הנמר. כמובן, שזה אף פעם לא מאושר לחלוטין. אין ספק שכולם מאוד רוצים לקוות שיש איזה נמרון מתחבא אי שם בין היערות, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת יודע. אז אם במקרה מישהו מקהל הקוראים מבחין בנמר או שניים מסתובבים לידו, אנא הודיעו לי בהקדם, יש פה כמה אנשים שמאוד ישמחו לשמוע על זה!