ארכיון פוסטים מהחודש "אפריל, 2007"

החוק נועד להגמיש את שוק התעסוקה

יום שני, 30 באפריל, 2007

עיצוב: עציון גואלכיאה למדינה "חצי-נורמלית", כותרות החדשות באוסטרליה עוסקות בעיקר בעניני כלכלה ותעסוקה, כי זה מה שמשפיע בסופו של דבר על החיים היומיומיים של האנשים. בישראל, כמובן, אנחנו לא מתקרבים אפילו לשמץ נורמליות, ועל כן חשוב יותר לדעת מה אמר הרמטכ"ל הבוקר, מאשר כמה זמן התנהלה ממשלת ישראל בלי שרי עבודה ורווחה.

לכבוד האחד במאי, שמחתי על ההצעה של לחץ חברתי לדסקס קצת את הנושא, ומכיוון שהם עושים עבודה טובה על מה שקורה בארץ, חשבתי לספר קצת על מה קורה באוסטרליה ולהשוות בכמה נקודות אלינו.

המפלגה הליברלית, שמהווה את הימין הכלכלי באוסטרליה, ציינה לא מכבר 10 שנים בשלטון. אחד השינויים הגדולים והשנויים ביותר במחלוקת שלהם היה חוק ה-Work Choices שנכנס לתוקף במרץ 2006. החוק נועד "להגמיש" (מילה שתמיד צריך לחשוד בה) את שוק התעסוקה, להפוך את חתימת חוזי העבודה לפשוטה וקלה יותר, ובכך ליצור יותר הזדמנויות תעסוקה ולשמור על אבטלה נמוכה.

שינוי מרכזי אחד היה ביטול גורף של כל ההגנות נגד פיטורים שלא בצדק בכל עסק בן פחות מ-100 איש (לא כולל פיטורין על רקע גזעני, הריון וכו'). גם בארגונים גדולים יהיו פיטורים מוצדקים אם נעשה מסיבות "אמיתיות" כגון: כלכליות, טכנולוגיות או מבניות. בישראל, החוק מכיר לדוגמה בהרעת תנאי העבודה כפיטורים שלא בצדק, ועכשיו באוסטרליה: לך חפש את החברים שלך.

שינוי אחר היה קביעת מינימום מצומצם מאוד של זכויות עובדים: מספר שעות העבודה הסטנדרטי בשבוע, שכר מינימום, חופשה שנתית (של 4 שבועות לעומת מינימום של שבועיים בחוק הישראלי), חופשת מחלה וחופשת לידה. כל השאר הוא עניין למו"מ ולחוזה האישי של אותו עובד. זה כולל כל מיני סעיפים שאנחנו בישראל מחשיבים די כמובן מאליו (לפחות בינתיים): תוספות על שעות נוספות וסופי שבוע, פיצוי כספי בעת עזיבת העבודה על חופשה שלא מומשה וחופשה בפועל בכל חג "רשמי".

הויכוח הגדול הוא כמובן מה קרה מאז כניסת החוקים האלה לתוקף לפני שנה. הממשלה זוקפת לזכותה תוספת של 276,000 מקומות עבודה בשנה האחרונה ושיעור אבטלה הנמוך ביותר מזה 30 שנה (4.5%!!!). המתנגדים טוענים שיש סיבות אחרות ומגוונות יותר לנתונים האלה ולמצב הכלכלי הטוב באופן כללי, ומצביעים על השוני הגדול מאוד בין המדינות השונת בתוך אוסטרליה. כמו כן דורשים שהממשלה תפרסם מחקר "סודי" שערכה, שע"פ "מקורות פנימיים" מראה שיש ירידה משמעותית בתנאי העבודה (כדוגמת הזכויות הנ"ל) ברוב המוחלט של חוזי העבודה החדשים, ובחלקם אף חשד לעברה על החוק במה שנגוע לזכויות המינימום.

מאות אלפים בכל אוסטרליה
מאות אלפים הפגינו בכל אוסטרליה נגד Work Choices

אני נזכר באחת מהצעות העבודה שקיבלתי בתור עובד בהיי-טק בארץ. פורטו שם מספר ימי החופש שמקבל כל עובד ע"פ הוותק שלו. נראה לי קצת מעט, אבל חשבתי: טוב, אם ככה זה, אז ככה זה. רק כשחבר אמר לי: "ברור שאתה יכול לדרוש יותר. זה חלק מהמו"מ. אתה חותם על חוזה שלם, לא רק על המשכורת שלך", הבנתי כמה אני תמים (ואני באמת תמים) ביחס ליחסי הכוחות בין המעסיק לביני. כשאני סיפרתי למישהו אחר על האפשרות הזו, הוא הגיב בצורה דומה: "באמת? אפשר לדרוש יותר? אבל כתוב…". אני יודע שלא כולם כאלה תמימים, אבל בכל זאת נראה לי שברוב שוק העבודה ידו של המעסיק היא העליונה.

זה נכון שבהרבה מקומות בהיי-טק מרפדים אותך בשכר גבוה, אופציות או בונוסים, למרות שזה קורה בסוגי תפקידים מסוימים ולא בכולם, אבל הצד השני של המטבע הוא הבדיחה על "השכר הגלובלי ומשרת האמון האישי". בהיי-טק מקובל לחשוב ש-10 שעות עבודה הן מינימום נורמלי, שסופי שבוע הם ימי עבודה לגיטימיים, ולכל מי שיש לפטופ או סלולרי מהעבודה אמור להיות זמין פחות או יותר בכל שעה. כדי לעקוף את החובה לתשלום על שעות נוספות מוגדרות כל המשרות בהיי-טק כ"משרות אמון אישי" (שנועדו במקור רק לתפקידי ניהול בכירים), והתשלום עליהן הוא בשכר גלובלי. זה לא חוקי, ואני מנחש שיבוא יום ותוגש תביעה בנושא.

אבל צריך לזכור שלפחות בהיי-טק מדובר בטנגו. הרוב המכריע של העובדים שנהנים מההטבות הללו (וכאמור, אני הייתי אחד מהם), מקבל על עצמו גם את השעות הארוכות ושאר המגבלות, ובכך הוא בעצם תורם להנצחה של סטנדרטים לגיטימיים חדשים. הסטנדרט החדש הוא לעבוד 10 שעות ולא 8. הסטנדרט החדש הוא שבתור ראש צוות תקבל לפ-טופ ותעבור על אימיילים גם בבית. ואם זה הסטנדרט, אפשר גם לפעמים לבקש ממך להשקיע קצת יותר ממנו. כי זה רק הסטנדרט, ואם אתה רוצה להיות עובד "טוב מאוד" כדאי שתעבוד יותר. ומה לעשות שדווקא בתחום הזה, ההיי-טק הוא לא בועה, אלא חלק משוק התעסוקה, כך שאנחנו בהחלט תורמים לפיחות הכולל במעמד השכירים, למרות שאנחנו נהנים לדמיין שאנחנו לא "באמת" קשורים אליהם.

נראה לי שבתחומים מסויימים בנושאי עבודה וזכויות עובדים, ישראל נמצאת במקום טוב יותר מאשר אוסטרליה. זה לא אומר שבתחומים אחרים כמו עובדי קבלן ועוד, אנחנו במצב טוב כל כך. להיפך. הבעיה היא שכמו במקרים רבים אחרים, החקיקה בישראל יחסית מתקדמת, אבל האכיפה מפגרת. זה קורה בגלל שכבר מזמן לא מייחסים לנושא את החשיבות הראויה לו. היה נדמה, לרגע קט, שמשהו ישתנה בעקבות הבחירות האחרונות, שלפחות יתקיים פה דיון ציבורי ראוי לשמו. במקום זה חזר הנושא הכלכלי-חברתי למקומו "הראוי". לא שמעתם? הולכת להיות מלחמה בקיץ, אין לנו זמן להתעסק בשטויות כמו שכר מינימום, או ניצול עובדים.

לרקוד את דייב הלחוץ

יום ראשון, 29 באפריל, 2007

אתמול סוף סוף היינו במופע של Chunky Move.זו להקת המחול המודרני הגדולה והחשובה ביותר בויקטוריה, שבמסגרתה מעבירים גם שיעורים למתחילים וממשיכים בסגנונות שונים. כבר חצי שנה שאני מחולל להנאתי בשיעורי מחול מודרני בסטודיו שלהם ונהנה מכל רגע. אני מחכה כבר חודשים להופעה שלהם, אבל הם משום מה מעדיפים לטייל ולהופיע ברחבי העולם וב-Regional Victoria (שזו מילה יפה לעיירות הפרובינציאליות מחוץ למלבורן). אבל עכשיו סוף סוף הם חזרו והעלו מחדש מופע מחול בשם Tense Dave.

מדהיםהאמת היא שקצת קשה לקרוא לזה מחול. זה היה יותר תאטרון-מחול. השוס הגדול היה הבמה שהיתה משטח עץ עגול שהסתובב סביב עצמו. בתחילה ארבעה קירות חילקו את הבמה לחמישה חדרים. בגלל הסיבוב נחשף כל פעם חדר אחר, ובו דמות אחרת מתעסקת בעניניה המוזרים. באיזשהו שלב, התחיל דייב, הדמות המרכזית, במה שנראה קצת כמו חלום בלהות, לרוץ בין החדרים, להתערב בחייהן של הדמויות, להשפיע, להיות מושפע, לקשור בינהן, עד שהכל התפרק. מאותו רגע לא חדלו חמשת הרקדנים, לעלות ולרדת מהבמה, להזיז, לפרק ולהרכיב את הקירות, ליצור חללים שונים ואינטראקציות שונות בינהן, והכל כמובן תוך כדי התנועה המעגלית הבלתי-פוסקת של הבמה.

גם הטכניקה של הרקדנים היתה מדהימה. במיוחד בקטע שנקרא Knife Trio שבו שלושה מהם התנהגו כאילו ידיהם, רגליהם ובעצם כל הגוף שלהם הוא מכונת הרג עמוסת להבים, מקדחות, פטישים ומסורים. על רקע פס קול של מסור חשמלי, תנועה רובוטית, עצמות מתפצפצות ועוד, הם ביתרו, ניסרו, חתכו ודקרו זה את זה. זה נשמע זוועה, אבל זה היה קטע שבוצע לעילא ועילא.

קטעים מהמופע וטקסטים עליו אפשר לראות כאן.

תמיד שאני רואה דברים כאלה, זה כל כך עושה לי חשק ליצור, לעשות, לעלות על הבמה. כבר עשיתי את זה פעם במסגרת סדנת תאטרון, אבל זה היה כל כך ממזמן! במיוחד כשאני רואה הופעה כזו שהיא לא הופעת מחול רגילה. אני לא מתיימר להגיע לרמה כזו. את הדילוגים החינניים שלי והגלגולים על הרצפה שאני עושה בשיעורים, אני אחסוך מקהל הצופים בינתיים. אבל משהו בין מחול לבין תאטרון, משהו שמשלב רעיונות תפאורה מעניינים, סיפור שמתפרק ומתחבר מחדש - הייתי רוצה לקוות שאני יכול להתקרב למשהו כזה.

תמיד כייף להרגיש יצירתי, ועד כמה שאני נהנה לצפות באמנות כזו או אחרת, זה לפעמים מתסכל לראות אנשים מוכשרים בתחומים שאולי גם לך קצת מתחשק לשחק איתם. אני שונא את האנשים שיודעים לצייר, אני שונא את האנשים שיודעים לנגן, אני שונא את כל האנשים המוכשרים האלה שאני בעצם מקנא בהם. אני יודע שאף פעם לא מאוחר מידי, ותמיד אפשר לנסות ולעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו עם המחול, וכייף לי כל כך. עכשיו רק חסר לחזור לתאטרון, ללכת לחוג ציור, ללמוד לנגן על צ'לו ו… נראה לי שאני חוזר, אני עובר לחצי משרה.

עוד פסטיבל שנגמר…

יום שבת, 28 באפריל, 2007

מחר מסתיים (סוף סוף?) ה-International Comedy Festival, אחרי חודש עמוס ותוסס. כבר הספקנו ללכת לכמה הצגות במהלך החודש, ולצערי את ההצגה Enough about me, Let’s talk about Jew פספסנו, אבל קינחנו בכמה הופעות מבדרות במיוחד.

מיץאחת מהן היתה Sammy J, בחור צעיר וצנום למראה, אך פצצת אנרגיה קטנה (כנראה בזכות המיץ שהוא שותה כל הזמן). בהופעה שנקראת Cyclone מבשר לנו סמי (נשמע קצת ערסי שכותבים את זה בעברית) שסופה מאיימת להרוס את מלבורן תוך שעה, ואנחנו, הקהל והוא, נשרוד ביחד במקלט שלנו (חדר ב-Town Hall היפה של מלבורן) בזכות שירים והומור.

בכל הופעה הוא מצלם את הקהל, אבל בינתיים אנחנו עוד לא מופיעים באתר שלו. באופן כללי, הוא היה חמוד מאוד וגם מצחיק. הוא שר דואט מרגש עם "הקולות שיש לו בראש", שגם מנסים להחניף לו וגם להתחיל איתו. ועוד שיר מוצלח היה שיר שכל שורה בו הוא שר גם אחורה, וזה נשמע מוזר במיוחד:

מופע נחמד, אבל לא היסטרי, ראינו בזכות דינה, מלצרית בפיקולו, בית הקפה "השכונתי" שלנו. דינה, יהודיה צעירה שמנסה להאכיל בכוח את כל מי שבסביבתה, הציעה לנו להצטרף אליה, ואנחנו הסכמנו בשמחה. המופע All Of Me, הזכיר לי בטיפשותו את עלילות משה בעיר הגדולה, אבל לא באמת מופרע כמוהו. מצד שני, אולי התבגרתי בכמה שנים, והדביליות הזו כבר לא מצחיקה אותי. ההפתעה של ההצגה היתה דווקא המיקום שלה: Trades Hall, בנין האיגודים המקצועיים של מלבורן. בזכות הההצגה גיליתי שהולך להיות מצעד באחד במאי, וזה כבר מרגש!

הופעה מוצלחת אחרת היתה של Stephen K. Amos, סטנדאפיסט בריטי שחור והומו (מותר להגיד בריטי או שזה לא פוליטקלי-קורקט?). הוא התחיל בתור דמות של מטיף דתי אמריקאי שצועק על הקהל Sinners! Sinners! ובשקט מבקש מהבחור שנראה לו כמו סחור סמים שיפגוש אותו אחרי המופע, ואח"כ המשיך לספר על חוויותיו בתור תייר באוסטרליה. איך זה, הוא שואל, שבפעם שעברה שביקר באוסטרליה, הוא גילה שבעוד בכל העולם מתעסקים בנושאים כמו טרור עולמי, המלחמה בעירק, מחירי הנפט וכו', הדבר החשוב ביותר באוסטרליה היה משבר הבננות? הוא הציק קצת לאנשים שיושבים בשורות הראשונות, צחק על כל מיני ערים ועיירות אוסטרליות ובריטיות, סיפר על ילדותו, עשה פרצופים, התבדח ובקיצור: לא הפסקתי לצחוק.

הדבר שהכי מטריד אותנו כרגע, הוא שלא מסתמן שום פסטיבל ראוי לציון במהלך מאי. מה נעשה? לאן נלך? על מה אספר? אל דאגה. כבר מחר אתייצב במרכז המבקרים של מלבורן, ואתבע שיסדרו לי משהו. יש לעיר הזו וגם לי מוניטין להצדיק!

שלט למכירה

יום חמישי, 26 באפריל, 2007

קודם גיליתי שיש"ע זה באמת כאן, ועכשיו התחלתי לפחד שגם העקירה בדרך. האם מישהו החליט סוף סוף לפנות גם את הסמולנים ממלבורן?

זה השלט הענק שהוצב בקדמת הבנין שלנו - שאף אחד לא יגיד שהוא לא ידע!

    מציאה!

מכיוון שלא כתוב בשלט את מספר הדירה, ומכיוון שכל הדירות נראות אותו הדבר (לפחות בתמונות שצילמו אחרי שבנו אותן), אי אפשר היה לדעת בוודאות האם מוכרים אותנו או לא. נכון… בטח היו אומרים לנו משהו (נגיד לסדר סוף סוף את הדירה, כי באים לראות אותה), גם סוכנות התיווך שמופיעה בשלט שונה מזו שהשכירה לנו את הדירה, אבל זו סיבה כל כך טובה להלחץ. למה להרוס?

פעם שמעתי שבאוסטרליה, ואולי במלבורן במיוחד יש אובססיה בכל מה שקשור בנדל"ן. באיזה כנס שהייתי בו פה (שלא היה קשור לנושא הזה), שאל המנחה את מאות האנשים בקהל, כמה מהם היו באיזשהו קורס או סדנא שקשורה לנדל"ן. יותר מחצי מהאנשים הצביעו. גם הנראות של הנושא הזה בולטת לעין בגלל השלטים הגדולים האלה. פשוט אי אפשר להתחמק מהם. ומסתבר גם שהמכירות הפומביות נערכות על המדרכה מחוץ לבית, כדי שכולם יראו וישמעו. "הדיבור" עכשיו בעיתון וקצת מחברים הוא שהביקוש עולה, וקצת כמו תל אביב, מחירי הדירות והשכירות מתייקרים והופכים לתחרותיים במיוחד.

בכל מקרה, בשבת שעברה הצצנו בדירה האמיתית שעומדת למכירה פומבית. סתם עניין אותי לדעת כמה היא עולה. "בעל הדירה לא יסכים למכור בפחות מ-460 אלף", אמר לי בשקט הסוכן שהיה שם, כאילו הוא מגלה לי איזה סוד כמוס, שהוא לא מספר לאף אחד אחר. זה בערך 370 אלף דולר אמריקאי… מישהו מחפש מציאות במלבורן? אני מוכן בשמחה לעמוד על המדרכה ולצווח במלוא הגרון: 500 אלף!!!

שבוע ללא טלוויזיה?!?!

יום רביעי, 25 באפריל, 2007

סקר קצר:
מי יודע שאנחנו בעיצומו של "שבוע ללא טלוויזיה"?
מי שמע אי פעם על "שבוע ללא טלוויזיה"?
מי חושב שהוא יכול לחיות שבוע בלי טלוויזיה?

AdBusters, שאחראים גם על "יום ללא קניות", מנסים כבר כמה שנים טובות לשכנע אותנו (ובראש וראשונה את הציבור האמריקאי) לברוח מהפצצת הפרסומות, לאתגר את התקשורת הפרטית והריכוזית, לשוב ולהנות מספרים, טיולים, אינטראקציה עם עוד אנשים, ולהזכר שהמציאות באופן כללי שונה, רחבה ומגוונת הרבה יותר ממה שמוצג בטלוויזיה.

וזו השאלה שמטרידה אותי: בלי טלוויזיה… זה כולל וידאו? זה כולל די.וי.די.? ומה לגבי אינטרנט? לפני בערך שבוע "זעזעתי" חבר כשסיפרתי לו שאני לא מוריד סדרות טלוויזיה באינטרנט. לא מתוך אידיולוגיה. אני פשוט לא. הוא כמעט ונזף בי על כך והצהיר (ספק בצחוק ספק ברצינות): "זה מה שבן אדם נורמלי עושה". אז האם הבן אדם הנורמלי בימינו יכול להעביר שבוע בלי: טלוויזיה, וידאו, די.וי.די., אייפוד, אינטרט ומחשב? (נרשה לכם לשמור על הטלפון שלכם, אפילו אם זה סלולרי). האם באמת יש הבדל בין לשבת מול הטלוויזיה לבין לשבת מול המחשב?

סצנה מחיי היום יום: באים אל חברים, סתם יושבים בסלון ומנסים לקשקש. הטלוויזה פתוחה. לא שהתכוונו לראות משהו מסוים. היא פשוט פתוחה, כי… כי ככה. ואז אתה מוצא את עצמך מדבר אל מי שיושב לידך על הספה, אבל אתה לא מסתכל עליו. אתה מסתכל על הטלוויזיה. אפילו אם היא מושתקת. העיניים פשוט נמשכות לשם. לאט לאט רוב האנשים משתתקים ובוהים… עד שמישהו פתאום מקיץ ונזכר שאנחנו מנסים לדבר.

AdBusters מנסים במשך כבר כמה שנים לקנות זמן פרסומת ברשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב וקנדה כדי לשדר "לא-פרסומות" (uncommercials), שמבקרות מותגים (מקדונלד'ס, קלוין קליין ועוד), ומעודדות לצרוך פחות ולצפות פחות בטלוויזיה. חוץ מ-CNN , אף רשת לא הסכימה לשדרן בתואנה שמדובר בנושאים שנויים במחלוקת, ושאי אפשר לבקר מותגים או לעודד לצרוך פחות כי זה העסק הכלכלי של הטלוויזיה והכסף הגדול שלהן מגיע מהמפרסמים.

הנושא הזה מעלה שאלות מעניינות לגבי "חופש הביטוי" בעידן המידע והתקשורת, ומה קורה כש"גלי האתר" מוחזקים בידי מספר מצומצם של גורמים שמתנהלים ע"פ שיקולים פרטיים וכלכליים. אחד הפתרונות שמציעים AdBusters הוא המדיה-כרטא, שתוביל בסופו של תהליך ארוך לזכות אזרחית חדשה: הזכות לתקשר.

אפשר לטעון, שכיום ריבוי האתרים, הבלוגים והמידע, מאפשר מגוון דיעות רחב יותר וביזוריות של התקשורת. זה נכון במידה מסוימת, אבל אין ספק שלטלוויזיה עדיין יש תפקיד מרכזי בתור מדורת השבט, וההשפעה שלה על עיצוב התרבות והמציאות היא משמעותית הרבה יותר מהאינטרנט. הדרך לחופש ביטוי אמיתי עדיין ארוכה.

אם אין מנגל, שיאכלו עוגות

יום שלישי, 24 באפריל, 2007

יום העצמאות, לא?

אז היום אכלנו כל מיני דברים מאוד ישראליים (קצת שונים מהארוחה הישראלית של יום ההולדת שלי): פיתה עם זעתר, חומוס, סלט חצילים, לבנה (שלא אכלתי כבר חודשים והיתה מצוינת!). גם מלפפונים חמוצים וסחוג מעשי ידיו של הבנזוג תרמו לאווירה.

   טעים! 

אלא מה? שכמעט את כל המוצרים הטעימים האלה, וגם קוסקוס, בורגול, סחלב ועוד קנינו בפרבר לבנוני של מלבורן, בסופר-מאפיה לבנונית. היה להם גם לחמעג'ון מתקתק וטעים, שבתרגום לאוסטרלית נקרא: Meat Pizza Bread.

ככה זה, אנחנו אולי באירוויזון האירופי, אבל לא באמת נצליח להתחמק מהלבנט, וטוב שכך.

נ.ב. פתאום ראיתי שבאתר האירוויזון תרגמו את "טיפקס" ל-TeaPacks. להקת שקיות התה!


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏