ארכיון פוסטים מהחודש "ספטמבר, 2007"

גליוטינה בכיכר העיר

יום שבת, 29 בספטמבר, 2007

הביאנלה לאמנות בהרצליה היא לטעמי מוצלחת למדי. אמנם כמה ממבקרי האמנות הרשמיים מאוכזבים מכך שהעבודות אינן מעוררות מחלוקת במידה מספקת, אבל אני מאוד נהנתי מעצם ההסתובבות במרכז העיר המשופץ וביקור בחללים מקוריים כמו מרתפים ציבוריים וחניונים תת קרקעיים שכוחי אל.

כך שקודם כל תפסו את עצמכם, ורצוי עם חבר, חברה, חיית מחמד או זר שנקלע בדרכם וסעו להרצליה. הביאנלה פתוחה עד יום שני הקרוב כולל (1.10.07).

גליוטינה / אריאל קליינר

אי אפשר שלא לשים לב לגליוטינה המפוארת שהוצבה בכיכר התוחמת את הביאנלה. הוצאות להורג בכיכר העיר כבר אמרנו? האם זהו איתות מרומז של יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, לחברי המועצה מהאופוזיציה, או אמירה פוסט מודרנית של אריאל קליינר על אלימות בפרהסיא?

המנצח בכותרת העבודה המצחיקה ביותר הוא יאיר גרבוז, ששמו המוכר בלט בין כל מיני אמנים עלומי שם (לפחות עבורי). בין כמה עבודות שלו מ-1983 על רקע מלחמת לבנון הראשונה ועבודות חדשות יותר, היה גם ציור בשם: "טבע דומם מעוטר בתימנים". מסתבר שהייתה גם בסדרה שלמה.

מבין סרטוני הוידאוים שפוזרו ברחבי העיר עניין אותי במיוחד "בצק" של מיקה רוטנברג. לתוך חללים צפופים ולאורך סרט נע, יושבות נשים לבושות מדי עבודה ומעבדות נקניק בצק. זו לשה, וזו מושכת וזו מסובבת וזו מעבירה ונקניק הבצק נמתח ונמרח דרך חורים ברצפה ומגשים שונים. הביזאריות הקלה בדמות הנשים המוזרות, הקלסטרופוביה שהצילום משרה עליך ועציצי הפרחים (מפלסטיק?) שגדלים בסמוך לאחת הנשים, הפכה את הסרט להזוי במידה הראויה. עם תום הלישה וההמתנה לתפיחת הבצק, יושבת אחת הנשים מול עציץ פרחים ומאוורר גדול. החום, הריחות והרוח גורמים לזיעתה הניגרת לטפטף ולמצוא את דרכה לבצק התופח. משהו כמו "סדנות יזע" פוגש את "בזיעת אפיך תאכל לחם".

חיילים / רמי מיימון

מיצב אחד הזכיר לי את מלבורן. על אחת המדרכות הוצבה סדרה של פוסטרים. פחות התחברתי לתוכן עצמו, "חיילים" של רמי מימון, ויותר דווקא לפורמט. פוסטרים (שאינם פרסומות! איזה קונספט!) בצורה הכי ישירה והכי נגישה למי שעובר ברחוב. היה מקום פופולרי כזה לצד Fed-Square במרכז מלבורן, שארח תערוכות מתחלפות. יהיה נהדר אם הסטנדים ישארו גם אחרי הביאנלה, ורק הפוסטרים יתחלפו.

ובאמנות, כמו באמנות, לא תמיד הכל מובן, לא תמיד הכל מעניין. אבל הפסקתי מזמן להתאמץ להבין כל דבר ולחשוב למה התכוון המשורר. אם זה יפה בעיניי, אם זה מושך, אם זה מעלה בי שאלה או ספק, אם התעכבתי ליד זה שניה אחת נוספת - מבחינתי זה אמנות מעניינת. ואם לא - אז לא. אני חושב שזו גישה מאוד משחררת. כדאי לנסות.

המשפט המפתיע ביותר ששמעתי השבוע

יום חמישי, 27 בספטמבר, 2007

לפני כמה ימים ביקרנו בהרצליה בביאנלה לאמנות עכשווית. מוזיאון הרצליה (גם לאמנות עכשווית) שוכן מול הקן של הנוער העובד והלומד. כשיצאנו מהמוזיאון עברנו ליד קבוצת חניכים (בגילאי הטיפש-עשרה) שישבה על הדשא, וזה בערך קטע משיחה שלהם ששמענו:

נערה: … הוא היה צריך לבוא לעזור, אבל היו לו כל מיני סידורים.
נער: המחויבות הראשונה שלנו היא המחויבות לתנועה.

אנחנו פשוט נאלמנו דום. לא מופלא? לא מרגש? לא נשמע תלוש מהמציאות שאנחנו חיים בה ומתאים יותר לשנות ה-50 של איזו מאה קודמת? זה היה נהדר.

מחאה נגד נולד לרקוד

יום שני, 24 בספטמבר, 2007

הקבוצה ביפו, אנסמבל ובית ספר עצמאי למחול, פנתה במכתב תלונה לנציב פניות הציבור של הרשות השניה כנגד התוכנית נולד לרקוד.

…בכך מעצימה התוכנית את תחושת הריחוק מעולם המחול בקרב מרבית הישראלים, שלא נפלה בידם הזכות ללמוד מחול בהיותם צעירים, או שלא ניחנו בנתונים פיזיים מרשימים. המסר שהיא מעבירה לקהל הישראלי הוא כי עדיף שיישארו על הכורסא מול הטלוויזיה ויעסקו במחול האצבעות על לחצני הטלפון בשליחת SMSים, אך את הפרקט שישאירו לצעירים, ליפים ולסקסיים בעלי כישורי תנועה מולדים.

הקבוצה ביפו

בתור מי שראה רק שברירים מהעונה הראשונה של נולד לרקוד, ובכלל לא ידע שהייתה עונה שנייה, אולי קצת קשה לי להעריך באופן מלא את ההאשמות נגד התוכנית. מצד שני, הרי מדובר בערוץ 2. מטרתו הראשונה בכל תוכנית היא קודם כל רייטינג ובידור. לא שירה בכוכב נולד ולא מחול בנולד לרקוד. אלה תוצרי לוואי במקרה הטוב. כמעט מעצם הגדרתו, מקדם ערוץ 2 את המיינסטרים, את הצעירים, היפים והסקסיים על פני מגוון רחב יותר של אנשים מעניינים. ובעצם, כמעט כולנו עושים את זה רוב הזמן, לא?

את הקבוצה ביפו, אני דווקא כן מכיר. פקדתי את מעונם במרכז הערבי-יהודי ביפו פעם בשבוע במשך שנה. בתור מי שלא היה לו שום רקע במחול, הרגשתי "בבית". בשיעורים הפתוחים אליהם הלכתי השתתפו אנשים ונשים בעלי רקעים ורמות שונים. הגישה החברית והמעודדת הורגשה בכל: המקום, מורים, האדמיניסטרציה הקלה וכו'. מומלץ לנסות.
כתבה בנושא בוואלה

חידת היגיון ליום הכיפורים

יום שבת, 22 בספטמבר, 2007

גיסי שיחיה אינו אדם דתי, ובכל זאת יש לו גישה מיוחדת ליום הכיפורים. כבר כמה שנים הוא עומד במרכזה של דילמה ערכית מוסרית חברתית ואבהית שקורעת את נפשו ואת ליבם של הנחשפים לנושא.

איך משלבים שתי פעילויות שהוא כל כך חפץ ביקרן?

  • צום - כן, יש עדיין אנשים שעושים את זה.
  • רכיבה על אופניים כולל הרכבה של ילדים קטנים (בעיקר שלו)

היכי דמי?

מדובר בסוגייה שאפילו בית שמאי ובית הלל עוד לא הצליחו ליתת עליה את הדעת. אבל אל דאגה. לאלוהים ולגיס פתרונים.

בוא נחשוב בצורה הגיונית. הרי אי אפשר לשלב את שתי הפעילויות באותו יום בצורה בטוחה. משמע, אחת מהן תצטרך לזוז. טוב, אבל אין דין רכיבה על אופניים ביום כיפור כדין רכיבה על אופניים בכל יום אחר בשנה. כך שגיסי מציע (ומיישם) את תשובה הבאה:

הצום יועבר למועד אחר (נאמר, יום או יומיים לפני יום כיפור), ואז בחג עצמו אפשר לרכוב בבטחה ובהנאה עם שלל ילדיך.
הגיוני, לא?

בואו היום למסיבת האנשים המוזרים

יום חמישי, 20 בספטמבר, 2007

"מי אלה האנשים המוזרים האלה?"

זו השאלה שטיים אווט שואל היום בעמוד 94 (גליון 255, 20 בספטמבר) על התמונה הבאה:

רוקדים ברחובות

אני באמת צריך לפרט של מי הגב של הבחור מימין עם הרגל למעלה ושל הבחור משמאל עם הז'קט הצהוב?

מדובר באחת ההנאות הקטנות של תל אביב, שנורא רציתי לנסות במלבורן, אבל לא יצא לי. מסיבות הרחוב של מובייל קלאבינג. במסגרת החזרת המרחב הציבורי לבעליו המקוריים, נערכות המסיבות האלה במפגשי רחובות ראשיים, או כמו בתמונה בגשר הבורסה ליד תחנת רכבת מרכז.

אז מה כל כך מיוחד? שכל משתתף מגיע עם נגן המוזיקה אישי ועם אוזניות, ושומע ורוקד את המוזיקה שלו. מבחוץ זה נראה כמו הדבר הכי מטופש בעולם. חבורת אנשים מקפצים ורוקדים לקולות העירוניים מסביבם, אבל מפנים זה כייף גדול!

וכאמור, יש מסיבה כזו היום!!!

פינת רחובות קינג גורג ושדרות בן-ציון (אחלה מיקום).
20 בספטמבר (היום!!!), בשעה 19:47 (הם תמיד מתחכמים עם השעה)

וכמו שכתוב בטיים אווט: אל תשכחו להביא נגן ואוזניות, אחרת תצאו ממש טמבלים.

זהו. נגמר החופש הגדול.

יום שני, 17 בספטמבר, 2007

זה ממש מוזר. מחר (יום שני) יש לי "עבודה". זהו. נגמר החופש הגדול בן השנה שלי שבו יכולתי לתכנן תוכניות לבוקר ולצהריים מבלי להתחשב כמעט בשום דבר.

העבודה הישנה-חדשה (אני חוזר לאותו מקום שעזבתי לפני שנה) היא אמנם בהיקף של רק שלושה ימים בשבוע, אבל הקונספט של לקום בבוקר וללכת לעבוד עדיין מטריד אותי. העדפתי לא להתחיל לעבוד בימי ראשון, ועל כן גיליתי שיש דבר כזה שביזות יום ב' (בה אני לוקה כבר כמה לילות).

בכל מקרה, יהיה כייף לפגוש חברים ואנשים שאני אוהב מהעבודה. אני צריך עוד להתעדכן ברכילות של השנה האחרונה, ולעשות ספירת מלאי מדוקדקת של החתיכים שאני עוד לא מכיר. זה אחד היתרונות במקום בן מאות עובדים - תמיד יש על מי להסתכל.

בינתיים נשאר לי רק להחליט מה אני לובש מחר, איך לסדר את השיער, מה אני מביא איתי לאכול (החלטתי לנסות להכין לי ארוחות צהריים במקום לקנות, נראה תוך כמה ימים אני אשבר), באיזו שעה להתייצב, מתי לעזוב ואיך לא לעצבן את הסובבים במשפטים שמתחילים ב-"במלבורן…".

בהצלחה!


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏