ארכיון פוסטים מהחודש "נובמבר, 2007"

רמת אביב נגד מוזיאון א"י

יום שישי, 30 בנובמבר, 2007

טקסט שלי בנושא התפרסם ב"עוד בלוג תל אביבי" של יואב לרמן.

הערות ותגובות מומלץ לכתוב שם.

ערב מרגש של תהל"ה

יום רביעי, 28 בנובמבר, 2007

במוצ"ש פגשתי הרבה הורים גאים. זו היתה פגישה מיוחדת של ארגון תהל"ה לתמיכה בהורים של לסביות, הומואים בי וטרנס. המטרה העיקרית שלהם היא ליווי ההורים לאחר שבנם או בתם יצאו מהארון. מה שקורה בדרך כלל, הסבירה דבורה לוז, ממייסדות הארגון, הוא שההורים נכנסים בעצמם לארון חדש. למקרים כאלה בדיוק מיועד תשדיר השירות המצויין שעלה לאחרונה לאוויר:

את דבורה לוז אני זוכר טוב מאוד. עוד לפני 12 שנים, אני הומו רך,צעיר ותמים (הי, אני עדיין כזה עד היום!), הולך פעם בשבועיים לפגישות חברתיות בבית האגודה ברחוב נחמני. באחת הפגישות מספרת לנו האורחת דבורה לוז על עצמה, על בנה ההומו ועל הספר שכתבה: "אמא, יש לי משהו לספר לך". המפגש היה מדהים והשאיר עלי רושם עז. התיאורים שלה על הפחד, חוסר ההבנה והתהליך לקבלה, הבנה והשלמה היו הכנה טובה למה שראיתי אחר כך אצל הוריי. היא סיפרה שחלק מהאנשים (הומואים, לסביות) שמתקשרים לקו החם של האגודה, רוצים לדבר עם הורה. לשמוע דווקא מדמות כזו כמה מילים חמות ומעודדות.

אמא אחרת שדיברתי איתה באותו מפגש של תהל"ה (אגב, היו שם גם הרבה אבות) סיפרה בהתרגשות על בנה בן ה-17 ועל איגי, ארגון הנוער הגאה. היא הזכירה לי את דבי, האמא המיתולוגית מ-Queer As Folk. פעלתנית, תוססת, אוהבת ומתעקשת לתמוך ולהבין. היה נדמה לרגע שהיא יותר בקטע מהבן שלה, אבל אני חושב שהיא בעיקר מאושרת שהוא עובר את גיל ההתבגרות שלו בצורה בריאה יותר מהרבה בני נוער אחרים (ומבוגרים) שחווים בעיקר תחושות של שקר, סוד ובדידות.

ארגוני הלהט

החלק הממוסד יותר בערב היה פאנל ארגוני להט"ב בהנחיית יונתן דנילוביץ' (שהתפרסם כשתבע את אל-על על אפלייה וזכה). נציגי תהלה, חושן - ארגון חינוך והסברה, איגי - ארגון הנוער הגאה והאגודה דנו בפעילויות השונות שלהם. לי היתה תחושה שאחרי כמה שנים שהארגונים הצעירים יותר (חושן ואיגי) הוכיחו לעצמם את עצמאותם והצלחתם, הדרך לשיתוף פעולה בין כל הגורמים פתוחה יותר מבעבר. סביר להניח שהאווירה הנוחה ששררה סביב השולחן לא מתרגמת כל כך בקלות למציאות, מכיוון שבכל זאת מדובר בבני אדם, פוליטיקה, משאבים ואולי קצת כבוד. אבל הכיוון בהחלט נראה חיובי, והוא כנראה יתחזק עם הפתיחה הקרובה של המרכז העירוני החדש בגן מאיר שישרת את כל הקהילה.

הדובדבן של הערב היה קטע אמנותי משולב של דורי מנור, מושיק סקאל ורונה קינן. דורי קרא שני שירים מתוך ספרו "בריטון", מושיק הקריא קטע מסיפורו "שם" ורונה ניגנה, קישרה, ליוותה ושרה. היה פשוט מקסים. גם התוכן, גם האופן בו הם קראו את הדברים. המוזיקה העדינה שצצה ונעלמה. בסוף הערב התעקשתי בפניהם שיהפכו את החיבור בינהם לערב עצמאי. אולי זה עוד יקרה…

הערב נסגר מבחינתי בתחושה זהירה של אופטימיות. בעולם ובמדינה שהגזענות, חוסר הסובלנות ושנאת האחר עדיין חוגגים בה, נעים לגלות אנשים שמחפשים לאהוב, לעזור ולשנות.

15 דקות התהילה שלי

יום שני, 26 בנובמבר, 2007

לקח בערך ארבעה חודשים אבל התמונה שחיכיתי לה ממלבורן סוף סוף הגיעה! "הגיעה" - אפשר לחשוב שמישהו ששלח אותה באיזו אונייה. הניסוח המדוייק יותר יהיה, סוף סוף שלחו לי בדואל את התמונה שאני מחכה לה ארבעה חודשים.

הכל התחיל מביקור תמים ב-National Gallery of Victoria, אולי המוזיאון החשוב ביותר במלבורן, והמשיך בהופעתי בפרסומת בעיתון לקראת תערוכת ה-Guggenheim במוזיאון. אלו היו הימים האחרונים שלנו במלבורן (אוווו…..). הספקנו בערך לראות אותי בעיתון, להנות מהתערוכה, ולטוס לחודש בתאילנד (צריך גם לנוח בין שנת השבתון לחזרה לארץ, לא?)

בערך שבועיים אחרי שנסענו קיבלתי מייל ממיק, חבר ממלבורן, שסיפר שהסתובב עם פול ב-Fitzroy, שכונה שינקינאית משהו במלבורן. "תוך כדי הליכה", הוא המשיך, "דרכתי על איזו גלויה. הרמתי אותה ואמרתי לפול, תראה הבחור בתמונה די דומה לערן, ופול השיב, זה לא דומה, זה ערן! כך שכרגע אתה מתגלגל ברחובות העיר ודורכים עליך." אחרי בירור מלא הסתבר שחלק מהקמפיין הפרסומי היה גלויות שמפיצים בבתי קפה. רביעיית תמונות, מחוברות זו לזו, שאני אחת מהדמויות שמופיעות בהן.

Eran’s Guggenheim Postcard, Very Deep

שבוע לאחר מכן, קיבלתי אימייל מברניס, קרובת המשפחה שלי במלבורן. מסתבר שאיימי, בתה, ראתה תמונה שלי מופיעה על חשמלית ברחוב. זה כבר מוטט אותי סופית. התמונה שלי מסתובבת חופשית בכל רחבי מלבורן. אני והצעיף שלי מיני-סלבז. הבנזוג כבר תכנן לי וידאו "סקס בעיר הגדולה", צועד ברחוב, רואה את התמונה על החשמלית וחוטף שפריץ. אלו 15 דקות התהילה שלי ואני לא שם! אני נשבע שבדקתי את מחירי כרטיסים חזרה למלבורן בכל אתר טיסות אפשרי. אבל בסוף ויתרתי…

והשבוע סוף סוף, קווין, חבר יקר, שלח את התמונה הזו, שצילם בסלולרי שלו (הוא תמיד היה החבר החביב עלי). אני אישית חושד שהיו גם חשמליות חדשות יותר עם פוסטר ע-נ-ק רק שלי, אבל זו כנראה תשאר תעלומה לא פתורה…

אני מטייל ברחבי העיר

יום ללא קניות 2007

יום שישי, 23 בנובמבר, 2007

אחחחח… למה אנחנו לא יותר כמו האמריקאים? למה לנו אין חג נפלא כל כך כמו Black Friday? זהו יום השישי שאחרי Thanks Giving, והוא יריית הפתיחה של עונת הקניות לחגים בארה"ב. מהיום ועד חג המולד יתעסקו עשרות מיליוני אמריקאים (ועוד מיליונים בעולם) בטירוף קניות משחרר. וכמובן אחרי חג המולד יהנו כולם מ-Post Xmas Sales וככה עד עונת המבצעים הבאה.

buy nothing day יום ללא קניות
התמונה היא של _poe_

אבל מסתבר שלא כולם שותפים לחגיגה. כבר בתחילת שנות ה-90 התחילה קבוצת Ad Busters לקדם את Buy Nothing Day, דווקא באותו יום שישי. כחלק ממחאה נגד תרבות הצריכה האובססיבית הם קוראים לאנשים לעצור ליום אחד, להבין מה הם עושים ולא לשתף פעולה. אותה קבוצה, דרך אגב, אחראית גם לשבוע ללא טלוויזיה.

דוח האו"ם (קובץ pdf) משנת 1998 מצא כי:

אי השיוויון בצריכה הוא קיצוני. 20% מאוכלוסיית העולם הגרה במדינות העשירות ביותר אחראים ל-86% מהצריכה הפרטית בעולם. 20% העניים ביותר – רק ל-1.3%.

וגם כי:

הצרכנים הדומיננטיים בעולם מרוכזים באופן מובהק באוכלוסיה העשירה, אבל מהנזק הסביבתי שגורמת הצרכנות בעולם סובלים במיוחד העניים.

ובמקביל:

אחוז האמריקאים שהגדיר עצמו כמאושר הגיעו לשיאו ב-1957, למרות שמאז גדלה הצריכה פי 2 ויותר.

מהן ההשלכות הסביבתיות, הסוציולוגיות והגיאו-פוליטיות של הנתונים האלה? למה החברה המערבית בכלל והאמריקאית בפרט מקדשת את הצריכה עד לרמה של דת, ומשכנעת את עצמה שזה עושה לנו טוב לקנות ולא משנה באמת מה ולמה. התשובה הפשוטה היא כסף. מישהו כנראה מרוויח טוב ממכירת מוצרים, ומישהו אחר מרוויח טוב ממכירת פרסומות, ומישהו שלישי מרוויח טוב כשכל מיני מדדים כלכליים עולים בעקבות מבול הצריכה. כל האנשים האלה לא באמת מתעניינים בחשבון הסביבתי, הסוציולגי והגיאו-פוליטי, ולא באילו מדינות ואוכלוסיות בעולם סובלות מהמצב הזה.

את הפרסומת הישירה הזו מנסים ב-AdBuster להעלות כבר שנים ברשתות טלוויזיה שונות בארה"ב ונענים בשלילה (חוץ מ-CNN). ב-MTV הודיעו להם ש-

"It goes further than we are willing to accept on our channels".

על זה עונים ב-AdBusters:

Gangsta rap and sexualized, semi-naked school girls are okay, but apparently not a burping pig talking about consumption.

יום ללא קניות ובארץ הבן אדם הממוצע מן הסתם לא מכיר את היום הזה, אבל כנראה כן שמע על מבצעי ה-Stock Day שהיו באותו יום עצמו לפני כמה שנים בקניוני עזריאלי. בדרך כלל צריך לשכנע אנשים למה לתרבות הצריכה יש צדדים שליליים, ולצפות לשאלה המסורתית: אז גם לחם אסור לי לקנות?!?!

ובכל זאת את הפוסטר למעלה וזה שמשמאל (שמופיע גם באתר הבינלאומי של Ad Busters) עיצבה בחורה ישראלית (יש בו עברית!), אז כנראה שיש עוד תקווה, ואפילו יש כמה פעילויות: בסלון מזל יש היום שוק חופשי של בגדים ומוצרים, וב-106FM הכינו יום שידורים מיוחד.

ואם מישהו שמע על משהו נוסף, אשמח אם ידווח.

פתיחת עונת הצעיפים והסריגה

יום חמישי, 22 בנובמבר, 2007

קשה להאמין, אבל התחיל החורף. הדבר שזה שכולל גשם בחוץ, ברקים ורעמים. רק לי יצא להסתכל על זה בפליאה מסוימת, או שזה משהו כללי? איכשהו התרגלנו לתקופות יובש מהולות בכמה טיפות. ולמרות שירד עלי גשם במלבורן לאורך יוני וגם קצת ביולי בתאילנד, מצאתי את עצמי היום בוהה בגשם דרך החלון כאילו זכרון ילדות חוזר אלי.

אחד הדברים הנחמדים בחורף הוא אופנת החורף. אם בקיץ אפשר להתמוגג על בגדים קצרים וחושפנים, אז בחורף יש את אתגר השכבות והצירופים של הז'קטים, המעילים ובמיוחד הצעיפים. בשנים האחרונות התחלתי לפתח פטיש קטן לז'קטים מגניבים, בין אם רטרו או לא, וגם לצעיפים. השנה האחרונה במלבורן, התברכה באקלים שמצטיין בקרירות, לפחות בערבים רבים בשנה, וסיפקה הזדמנות להנות משלל הז'קטים שסחבנו למלבורן. חבל רק שחלקם נגנבו

הצעיף הבינארי - האם הוא האתגר הבא שלי?
הצעיף הבינארי הוא מכאן, והתמונה תחת הרשיון הזה.

ועם צעיפים בכלל היה לי רומן מיוחד. עד היום אני משוכנע שהצעיף המגניב שלי היה הסיבה האמיתית להופעתי בפרסומת לתערוכת אמנות במלבורן. ואח"כ החלטתי להצטרף לקבוצת סריגה בספריה השכונתית, והבנזוג זכה להנות מפרי ביכורי הסריגה שלי - צעיף תכלת סגול מעוטר בארבעה חורים (תרומתי הצנועה לדוגמה הפשוטה).

ובעצם, אם חושבים על זה, אולי הגיע הזמן לחזור לסריגה. כמו שהיה כתוב במודעה המקורית שראיתי בספריה: זו דרך נפלאה להעביר את הזמן ברכילות ואכילת שוקולדים. לא שווה? על ספריות עירוניות בתל אביב אני חושב שהייתי מוותר. אבל איזה בית קפה מגניב, עם ספת סריגה נוחה, נראה לי דווקא מתאים. מישהו מכיר מקום מומלץ? ומי רוצה להצטרף? אני מקווה מאוד שמלכת הסריגה תכבד אותנו בנוכחותה, ובעיקר שהשוקולדים יהיו טעימים…

המלצות וטעימות מיומולדת גדוש

יום שבת, 17 בנובמבר, 2007

יום ההולדת שלי (ביום חמישי) עבר בהצלחה מרובה. פקדנו מקומות ואירועים שונים, והיה ממש כייף. אז הנה כמה המלצות על הנעשה בעירנו (הפעם לא כולל את פקיד מס הכנסה):

קודם כל, מומלץ לשכור את שירותי "הבנזוג הפקות יומולדת" לארגן את האירוע שלכם. צפויה לכם חוויה, שלפחות אני בטח מאוד אהנה בה. אולי גם אתם.

"מי צייר את ארלוזורב" היא תערוכת רישומים של אנשי תל אביב שצייר נחום גוטמן ומוצגת במוזיאון על שמו שבנווה צדק. כמו בכל דבר שקשור בתל האביב הישנה, אתה נזכר פתאום שרחובות העיר היו פעם גם אנשים ולא רק ציוני דרך. דמויות העבר מאוזנות בקריקטורות עכשוויות ומצוינות של עמוס בידרמן וירמי פינקוס.

"הרברט סמואל" נפתחה לפני כחצי שנה בקצה הטיילת וקטפה לאחרונה את תואר המסעדה החדשה הטובה ביותר מטעם עיתון טיים אאוט. אין ספק שזו בחירה מצוינת. היה טעים מאוד, היה נעים ביותר, היתה שעת אחה"צ שקטה, והברמנית רותי היתה נורא חמודה! פירוט קולינרי אפשר יהיה בטח לקרוא בקרוב אצל הבנזוג.

ילדי השמש
תמונה מאתר הסינמטק לסרט "ילדי השמש"

קפיצה קטנה והנה אנחנו בסינמטק, רואים סוף סוף את "ילדי השמש" של רן טל. מבט נוסטלגי, אוהב, כועס, כואב ומשלים אל חיי הקיבוץ האדיולוגיים של פעם. על רקע סרטים שצולמו בקיבוצים (פרטיים וכלליים) מדברים היום מי שהיו אז ילדים, על חייהם ועל חוויותיהם היפות והכואבות.

אחרי עצירה לאספרסו קצר (ונשימה ארוכה) קינחנו בסיור מודרך של העמותה לתיירות בתל אביב יפו. תחת השם "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" צעדנו בעקבות יוסי המדריך מסמטה פלונית ואלמונית, דרך גן מאיר וכיכר ביאליק ועד בית הקברות טרומפלדור, והאזנו לסיפורי רצח, תככים ורכילויות של תל אביב הקטנה. את אותם אנשים שראינו מצוירים אצל גוטמן בצהריים, גילינו קבורים בטרומפלדור (כולל גוטמן עצמו), כך שהמעגל נסגר בצורה מלאה.

חזרנו עייפים אך רעבים (-:


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏