עלילות נויפלד בעיר זרה

בסוף השבוע פרסם ידיעות תל אביב פרויקט בנושא המאבקים הציבוריים של 2007 בעיר (ששמחתי גם ליטול בו חלק). מרגש, מעניין ומתסכל לקרוא על פינוי כפר שלם, הריסת אולם אוסישקין, הצלת היכל התרבות, קידום חוק העישון, השיפוץ באבן גבירול והמחיר ששלמו העסקים המקומיים, העתיד של פלורנטין, הניסיון להציל את קולנוע לב אביב, ההתמודדות מול עברייני המין, ההצלחה של שביתת המלצריות בקופי-טו-גו (עלית), ההתארגנות של רנט קונטרול, ההתנגדות למקדונלדס בשם הזכויות של בעלי החיים ועל הרצים ברחובות הנלחמים נגד גופם.

לפחות 8 מתוך 12 המאבקים המתוארים בפרויקט קשורים לעיריית תל אביב ומן הסתם היא בצד שנאבקים בו. שני משפטים קפצו לנגד עיני בהקשר הזה. דני קרוון, פסל, אומר בפתח דבריו על היכל התרבות:

רון חולדאי הוא ראש עיריה יוזם ועושה, ועל כך יש לברכו. הוא עושה דברים גדולים, ומתכוון לעשות דברים נוספים גדולים. אולם ככל שהם גדולים, אורבת סכנה שהשגיאות יהיו גדולות.

ודרור פקטור, הבעלים של הפאב השופטים, מצטט את תגובת העיריה על הפגיעה הקשה בעסקים במהלך השיפוץ באבן גבירול:

"לפי החוק איננו מחויבים כלפיך בדבר, ואנו מתנצלים על אי הנוחות הזמנית". אי נוחות זו עלתה לי יותר מ–200 אלף שקל.

מעניין יהיה לראות את השפעתם של המאבקים הללו על הבחירות העירוניות בנובמבר 2008.

דבר הצופה - נויפלד

לפני כמה ימים בעודי משתרך בפקק הבוקר הקבוע בדרך נמיר, חתך פתאום אוטו (שטח?) גדול את האוטו (שטח?) הגדול שנסע לפני. כשנעצרו המכוניות, יצא הנהג מהמכונית שלפני, איש מבוגר, מסודר ומעונב, והלך לחנך את הנהג שחתך אותו. כשהוא חזר, גיליתי שזה היה שמעון מזרחי. זה היה צירוף מקרים מעניין, כי בדיוק באותו ערב הלכנו למשחק כדורסל של הפועל אוסישקין. שם, כידוע, אחת הקריאות של האוהדים השרופים היא "שמעון מזרחי תתאבד".

אל המשחק הגענו בזכות נועה סקלי, יו"ר העמותה של הפועל אוסישקין, שהכרנו במסגרת המאבק על קולנוע לב. היא הזמינה אותנו למשחק הביתי של הקבוצה בהדר יוסף נגד הפועל יפו, ושמחנו מאוד לבוא. אפילו לבשנו אדום. "לבשנו" זו יופמיזם להבהרות שקיבלתי מהבוקר מהבנזוג, שאין סיכוי שאנחנו מגיעים בצבע אחר, שדאג להביא איתו חולצה נוספת אדומה בשבילי, ושכנע אותי להשאיר את המעיל הכחול באוטו.

כמו שאפשר להבין, הבנזוג אוהד הפועל תל אביב מאז ילדותו, כיאה לבן למשפחה עם שורשים סוציאליסטים גאים. אני, לעומת זאת, מעולם לא אהדתי באמת אף קבוצה. נראה לי שפספסתי משהו. כשרק הגענו לאולם, ועוד רק עמדו כמה ממאות האוהדים בחוץ, היתה תחושה משכרת באוויר. הקבוצתיות, המטרה המשותפת וכמובן הצבע האחיד עוררו בי כמה רגשות שבטיים קדמוניים שהיו קצת נעימים.

הפועל אוסישקין הוקמה לפני פחות משנה על רקע ההריסות של אולם אוסישקין וכשלון ההנהלה של הפועל ת"א. הקבוצה שהוקמה ע"י האוהדים, ממומנת ומנוהלת על ידם, היא דוגמה נהדרת לחזרתו של המימד האנושי לספורט על חשבון המסחרי. באתר של הקבוצה כתוב: "תקום הפועל אוסישקין ותחזיר לכל אוהדי הפועל את מה שכולנו כל כך אוהבים. קבוצה מנצחת, מפסידה, נלחמת, מתקיימת ואדומה." נראה לכם שיש איזשהו סיכוי בעולם למצוא טקסט כזה באתר של מכבי???

ולמרות שאוהדים שרופים יש כמובן גם למכבי (ומן הסתם יותר), נראה לי שאלה של הפועל קצת שונים. מאות האוהדים באותו ערב כמובן לא הפסיקו לשיר, לרקוד, לצעוק ולתופף, אבל צריך לזכור שהם מתייצבים באופן קבוע לעודד את קבוצתם במשחקים של ליגה ב'! אני מניח ששאר הקבוצות בליגה הזו, שמספר דו ספרתי של אנשים בקהל מפתיע אותן, בכלל נשארות בשוק מזה. בנוסף, אוהד הפועל למד עם השנים לחיות עם הפסדים, והרבה. זה חלק בלתי נפרד ממי שהוא, ולמרות זאת הוא דבק בקבוצה שלו. עוד דוגמה שמעידה על התפיסה העצמית הזו היא אחד השירים הידועים שלהם: כל העולם כולו שונא את הפועל ורק אני אוהב.

עכשיו חלק מהאוהדים לא יודעים איך לאכול את העובדה שהפועל אוסישקין ניצחה עד עכשיו את כל הקבוצות לפחות בהפרש 30. האם למכבי נהינו? אבל מהר מאוד נזכרים כולם שמדובר בליגה ב', ועוד נראה מה יקרה בשנה הבאה, בה עשוי להיות דרבי בין הפועל תל אביב "המקורית" לבין הפועל אוסישקין. המשחק שראינו הסתיים דרך אגב בהשמעת האינטרנציונל. ענק.

דבר האוהד - עופר פיין (ידוע גם בכינוייו הבנזוג והפיינשמקר)

להיות אוהד של הפועל תל-אביב זה להיות החלש, המושפל, ה"לוזר". מכאן, שגם אם לא הייתי גדל כאוהד הפועל, הייתי בוחר להיות כזה. כפי שהייתי בוחר להזדהות עם הסוחר היהודי הקטן בגולה ולא עם הפריץ, עם האיכר הפלסטינאי שגוזלים את אדמתו ועוקרים את העצים שלו ולא עם המתנחל החמוש, עם הילד ההומו היחיד בכיתה ולא עם מבזיו.

ואולי, בעצם, ילדותי בשנות ה-70 כאוהד הפועל, נטעה בי את חווית המיעוט ואת הרגישות למיעוטים אחרים. למרות האהדה שלי להפועל, התחושות הקשות כלפי מכבי לא היו שם תמיד. אני זוכר שעדיין שמחתי בניצחון של מכבי על צסק"א והזכייה בגביע אירופה ב-1977. אבל המשך השליטה על הליגה הישראלית, התרגילים המכוערים באיגוד הכדורסל, קניית השחקנים והייבוש שלהם על הספסל, הזנחת הישראלים ועוד ועוד, גרמו לי להתחיל לשנוא את מכבי ת"א. משלב מסוים, התחלתי לראות את אותה כסמל לכל מה שאני שונא בישראליות: הכוחנות, הצביעות, הפטריוטיזם המתלהם והקפיטליזם העיוור. אני יודע, ייתכן שעובדתית אני מגזים, אבל זאת הייתה (ועדיין) התחושה שלי.

משום-כך, כל ערעור על ההגמוניה הצהובה, כל סדק שנפער בחומה, כל הפסד בארץ או בגביע אירופה, נתפס אצלי כניצחון קטן על הרע והמשחית. ומאחר שחוסר הנכונות לאהוד את מכבי כשהיא משחקת בחו"ל נתפס אצל רבים כסוג של "בגידה", בשבילי זהו אקט חתרני, ולכן גם משחרר.

אולם אוסישקין היה עבורי ועבור רבים אחרים הבית שבו מתגשמים חלומות. החלומות הטובים ביותר, בהם החלש גובר על החזק. האולם הקטן, הצפוף, המיוזע והלא-נוח בעליל היה סיוט עבור קבוצות שבאו לשחק בו, כולל קבוצות אירופאיות, וכמובן - עבור מכבי תל-אביב. משחקי הליגה שנערכו בו נגד מכבי (ובעיקר - משחקי הפליי-אוף), היו מותחים ולוהטים, והסתיימו לא פעם בניצחונות של הפועל. רק אוהדי ספורט מסוג מאוד מסוים יכולים להבין את האושר ששטף אותי במקרים אלו. אין משהו שדומה לזה.

חלפו הרבה שנים מאז שהייתי במשחק של הפועל באוסישקין. הקבוצה התדרדרה, האולם נהרס, וגם אני כבר לא האוהד שהייתי. ביום רביעי חזרתי, לזמן קצר, להיות אותו אוהד. אותו ילד בחולצה אדומה ששר בקולי קולות עם עיניים בורקות, אותו ישראלי ששוב יש לו עם מי להזדהות. על כל אלה אני מודה לך, הפועל אוסישקין ת"א.

באצ'ו, בית הקפה בפינת קינג ג'ורג' ושלמה המלך, היה תמיד אי של קוליות. המקום עצמו, הגלידה, העיצוב, האנשים שעובדים בו, הכל התחבר למה שקוראים "מקום עם אופי". וחוץ מאופי זה היה גם מקום של עשן סיגריות, והרבה. לכן הייתי די מופתע ביום ראשון האחרון, כשביקרתי שם וגיליתי שלט "אסור לעשן" תלוי על הקיר. טוב, אמרתי לעצמי, שלטים כאלה הרי פזורים בכל העיר. זו לא סיבה להניח שבאמת לא מעשנים פה. אבל אז צפיתי בשני האנשים שישבו לידי, קמים ויוצאים לעשן על הספסל מחוץ לבית הקפה.

תגידי, פניתי למלצרית. אפשר לעשן אצלכם?
- מותר, אבל רק בחוץ.
וואו, חשבתי לעצמי, זה בעצם אומר שאסור. כל הכבוד, אחלתי למלצרת, תבורכו. איזה כיף!
- לא. זה נורא! זה כבר לא אותו הבאצ'ו בלי עשן.
תקשיבי, לא הייתי פה כבר כמה שנים, וממש כייף לחזור כשאין סיגריות.
- אתה לא מבין מה זה איכות.
אני אולי לא מבין, אבל אני ממש נהנה מהמצב החדש. זה מצוין.
- טוב, לפחות מישהו נהנה מזה.

ואז כדי לחזק את החוויה החיובית, השמיעו פתאום את הנעימה של In The Mood for Love, השיר האחרון במיקסטייפ המחול שלי. זה היה רגע מושלם.

מכתב ששלחתי למדורי "מכתבים למערכת". אם מישהו רואה אותו בעיתון היום או מחר, אשמח אם יספר לי.

בושה לדמוקרטיה העירונית

כתושב תל אביב-יפו ביקשתי להיות נוכח בישיבת מועצת העיר, שהתקיימה ביום ראשון האחרון (23.12.07), ושנושאה – תקציב 2008. מה רבה הייתה תדהמתי כשהגעתי למרכז עינב, מקום ישיבת המועצה, וגיליתי כי הוא מוקף גדרות ושמור ע"י חברת אבטחה פרטית מגובה בכוחות משטרה. "האחראים" במקום, שזהותם אינם ידועה לי, סרבו לתת לי ולאנשים רבים נוספים שבאו, להכנס לבניין מבלי שניתן לנו כל הסבר.

בין הנוכחים היו מפגינים מארגונים חברתיים וסביבתיים שהתנגדו לתקציב, וכן תושבי כפר שלם שמחו על התוכנית לפנותם מבתיהם. אופן התנהלותם היה בהחלט על פי המקובל באירועים מסוג זה (שלטים, קריאת סיסמאות וכו'), והסדר נשמר גם כשעבר במקום ראש העיר, רון חולדאי, וחברי מועצה אחרים.

במקום ישיבת מועצה הפתוחה לכל, כפי שמתקיים באופן קבוע, הוצב מחוץ לבניין מסך טלוויזיה שהקרין את הנעשה בפנים. ההנחה ש"מסורבי הכניסה" יצפו בדיון, שאורכו מספר שעות, בעמידה ובקור הייתה מבזה ובלתי מתקבלת על הדעת.

האחריות למהלך האנטי-דמוקרטי הזה נופלת לפתחו של ראש העיר. במקום לכבד את תושביו ואת כללי המשחק הפוליטי, הוא בחר בצעד כוחני המדגים את האטימות וחוסר ההקשבה שבהן הוא מנהל את עירנו.

————–

ואם אתם חושבים שאני לקחתי את זה קשה, חכו שתקראו את לרמן.

אני חושב שבהתחלה די נבהלתי ממאור כהן. כשהייתי עוד צעיר, תמים (ולא לשכוח יפה וחולמני) זקני צפת נראו לי כמו חבורה של מופרעים. מאז גדלתי קצת, אבל נדמה לי שגם מאור כהן.

בשבוע שעבר יצא לי לראות אותו מופיע בערב ההשקה לגליון מספר 6 של כתב העת הו! (אגב, יש גם דיסק של הו!). הוא שר ארבעה שירים מתוך הדיסק "פרחי הרַע - מאור כהן שר בודלר". "פרחי הרע", ספר השירים של שארל בודלר, המשורר הפריזאי הגדול בן המאה ה-19, נחשב (כך למדתי) לאחד משיאי השירה המודרנית וחולל בתקופתו שערוריה ציבורית גדולה מאוד בצרפת. את השירים תרגם לעברית באופן מופלא דורי מנור, שהוא גם חבר וגם עורך הו!.

הדיסק יצא לאור כבר לפני שנתיים, וזכה לביקורות נאות אך מעורבות. אצלנו בבית בכל מקרה הוא זוכה להצלחה (תודות לבנזוג שקנה אותו). יש משהו בסגנון ואולי באופי של מאור כהן שכייף לי לשמוע. לא יודע איך להגדיר את זה. מין התחכמות, אבל מהולה בכנות. אחת הביקורות מציעה שהוא אולי מזדהה או מתעמת עם החוויות הכל כך עירוניות (ואולי אפילו קצת תל אביביות) שעברו על בודלר, שהורשע בעקבות פרסום ספרו בעוון "פגיעה במוסר הציבורי והסתה לפריצות".

בכל מקרה המיני-הופעה באותו ערב היתה כל כך אישית ופשוטה במובן הטוב של המילה, שעשתה לי חשק לעוד. אני מקווה שנגיע בקרוב גם להופעה המלאה. את השיר האהוב עלי באלבום, "המת השמח", לא הצלחתי למצוא, אבל "החוזר" הוא ללא ספק שיר מוצלח גם הוא.

לאחרונה פגשנו בחורה אמריקאית-ישראלית בארוחת ערב אצל חבר. המשפחה שלה דוברת עברית ואנגלית, וגם עם הילדים משתדלים לדבר גם אנגלית כדי שילמדו. היא סיפרה לנו שהתארחה אצל אחותה, ובתור הדודה הטובה הבטיחה לאחיינה הצעיר "הפתעה" אם יגמור את ארוחת הערב כמו שצריך. וזו השיחה שהתנהלה עם תום הארוחה:

אחיין (לדודה): נו כבר! גמרתי את האוכל. איפה ההפתעה שלי?!!!
אמא: Please use your English.
אחיין (לדודה): May I please have my present now?

לידיעת המורים לאנגלית.