עלילות נויפלד בעיר זרה

אתמול בין רוח לגשם עברתי דרך ההורים של הבנזוג. על השולחן מצאתי כמה חלקים של עיתון הארץ וקצת הצצתי בהם. זו בערך הייתה החלוקה:

• חלק א, שער, חדשות מהארץ והעולם וכו' - 16 עמודים.
• חלק ב, מאמרים, כתבות וכו' - 4 עמודים
• גלריה, תרבות - 6 עמודים
• ספורט - 4 עמודים
• דה מרקר, המוסף הכלכלי - 78 (לא, זו לא טעות הקלדה, שבעים ושמונה!) עמודים.

אין ספק שהסטטיסטיקה הזו מסתדרת יופי עם הידיעות על ביטולו של חלק ב', ובפועל מה שקורה הוא שהעיתון הפך לעיתון דה מרקר עם מוסף שנקרא הארץ.

אני כבר לא מנוי כמה שנים, וגם קורא בפועל לעיתים יחסית רחוקות (גם באינטרנט). אבל בכל זאת חבל לי לראות את מה שעד עכשיו חשבתי שהוא עיתון רציני במגוון של נושאים, מאדיר בפועל רק את הנושא הכלכלי. מן הסתם גם מכוון לצד ניאו-ליברלי מובהק. לאן ייבלע לדוגמה קולה של רותי סיני המצוינת בעיתון הערוך מחדש, ואיזו במה תשאר לשאר הנושאים שקורים במדינה, נדע כנראה רק בשבוע הבא.

ביום חמישי בבוקר קמנו וגילינו שאין חשמל. הבדיקה השגרתית העלתה שגם חדר המדרגות כבוי, אצל השכנה חיה חשוך, ובעצם כל הרחוב מנותק. מסתבר שמשאית קרעה את חוט החשמל שהתנוסס בגאווה מעל לכביש. הבנזוג הביט בעצב במכונת האספרסו הכבויה שלו ואמר: "אוי, שלשום גם נגמר הגז כשבישלתי." הוא ירד למטה להחליף בלונים וחזר מייד. הוא פתח את קופסת הגפרורים (מצתי הכיריים לא עובדים בלי חשמל) ומצא גפרור מיותם ואחרון. וגם הוא נשבר עם הניסיון הראשון להדליקו.

וככה בלי חשמל, בלי גז ובלי אש פתחתנו את היום. למישהו יש אולי איזו אבן צור להשאיל לנו?

אין עמוד, אין חשמל!

הבנזוג נסע לעבודתו ואני נותרתי בבית. בלי רדיו, בלי מחשב, בלי טלוויזיה כי גם ככה היא לא מחוברת לכלום, בלי טלפון רגיל (כי הוא אלחוטי. כן, אני יודע שיש סלולרי. אני סתם מנסה להאדיר את החוויה). אפילו תה אי אפשר להכין! מזל שלפחות היה קצת אוכל בבית.

אבל מסתבר שמעז יצא מתוק. כבר בערך שבוע אני צריך לכתוב כמה טקסטים לכל מיני פרויקטים. זה מתקדם בקצב של צב שהתחפש לשבלול. אבל מכיוון שדף ועט עוד לא צורכים חשמל, החלטתי פשוט לשבת ולכתוב. זה היה היום הכי אפקטיבי שלי כבר שבועות! בלי הפרעות, בלי גירויים חיצוניים, אפילו את המקרר ניסיתי לא לפתוח יותר מידי. בלי לבדוק אימיילים כל הזמן, בלי לקרוא בלוגים - מי היה מאמין שאפשר להעביר יום כזה?

אז כתבתי, וקצת קראתי, וקפצתי לבית הקפה השכונתי והמשכתי לכתוב שם. קניתי סטוק חדש של גפרורים, ובנשימותיו האחרונות של הגז הספקתי לחמם מרק. המשכתי להעביר את היום בשקט, ועם רדת החשכה, הדלקתי נרות בכל הבית. והבנזוג שבדיוק חזר שיחק את המשחק של: וואוו, איזו הפתעה, כמה רומנטי! והיינו מאוד מרוצים.

אחרי כמעט 11 שעות של ניתוק, חזר החשמל. תודה לאל!

לפעמים בלי להתכוון מוצאים פנינים קטנות במקומות לא צפויים. ביום שני הלכנו לאירוע של עמותת סדאקה-רעות שמפעילה כ-150 בני נוער וצעירים יהודים וערבים ביפו. המארגנים מחו על הכוונה של עיריית תל אביב לפנות אותם מהמקלט הציבורי בו הם פעלו בשלוש השנים האחרונות בלי לתת הסבר הגיוני. במסגרת האירוע הופיעה "להקת הבית" שצמחה במקום: סיסטם עאלי.

הלהקה הזו נשמעת כמו רעיון די הזוי. קבוצת היפ הופ (עם קצת רוק ונגיעות ערביות) בשלוש שפות: עברית, ערבית ורוסית. והכל ביחד מבחינתם זה פשוט "יפואית". הם כולם צעירים 19-21, כולם מיפו, ונראה שהם מגיעים עמוסים בדעות, רגשות ורצונות שיוצאים החוצה דרך המוזיקה.

בחלל הקצת צפוף של המקלט הם נתנו יופי של הופעה. קודם כל פרץ האנרגיה שלהם היה די מרשים. השילוב של העברית, הערבית והרוסית מתקבל ללא קושי. ברור שלא כולם מבינים הכל, אבל לא ממש צריך. המוזיקה עצמה הייתה כיפיית וסחפה את הקהל. ותנועות גוף של זמרי היפ-הופ וראפרים כמו יש להם, אז מה עוד צריך?

את מה שהם עשו ל"חלון לים התיכון" של פוליקר (שכזכור מדבר גם על יפו), אני די מחבב:

היום בערב (יום א', 20.1.2008) בשעה 21:30 יוקרן הסרט "אסירי קבלן" בערוץ 1. הסרט דן בנושא הפרטת בתי הסוהר בישראל, מלווה את בניית בית הסוהר הפרטי על ידי אפריקה ישראל (לב לבייב) ושותפותיה, ומתעד את המאבק המשפטי והדיון הציבורי בשנים האחרונות.

ניתן לקרוא טקסט שלי בנושא ולהגיב עליו במאבד התמלילים.

אמנם חלפה כבר כחצי שנה מאז שעזבנו את מלבורן, אך מסתבר שלא רק אנחנו מתגעגעים. גם העיר ופרנסיה מתכחשים לעובדה שאיננו עוד חלק מהנוף המקומי. עיתון הקהילה הגאה עדכן את קוראיו בנוגע למצעד הגאווה שיתקיים החודש, ופרסם את התמונה הבאה:

למי שלא זיהה, אנחנו הזוג הקצת פחות מרכזי אבל היותר "צבעוני" בתמונה, והיא מתוך מצעד הגאווה המלבורנאי 2007, בו צעדנו, צילמנו, צולמנו והתרטבנו.

מיצג זו מילה מאוד חמקמקה. זה יכול להיות משהו מעניין ומושך מצד אחד, או הזוי ולא ברור מצד שני. איך יודעים? לא יודעים. מנסים ורואים. לפעמים נפעמים, ולפעמים מתבאסים.

תודה למירב על התמונה

את המיצג המוצלח של ראפת חטאב ראינו לפני כמה שבועות בפתיחת התערוכה שלו "דמיון ומחשבה חופשית" בגלריה אלפרד (רחוב פלרונטין 13), וחשבתי שהוא יציג שוב היום (שלישי) במסגרת נעילת התערוכה. מסתבר שטעיתי, והוא הציג בשבת שעברה, כך שבמקום המלצה, יוצא שאני סתם מספר על זה. לא נורא…

המיצג שהוגדר כדראג פוליטי נוגע בזהות הפלסטינית-יפואית בתוך החברה היהודית. ראפת, שמופיע בדראג בתור כלת פלסטין, הלא היא יפו, לבוש בשמלת כלה מוכתמת בדם. ברקע מתנגן "אדוני הנשיא", שירה של הזמרת הלבנונית מג'ידה רומי. למי מאיתנו שלא דובר ערבית הוסבר שהשיר הידוע הוא כמעין מכתב פתוח וטעון לנשיא לבנון, על המצב הקשה, על כאב ופחד קיומי.

וידאו: אדוני הנשיא / מג'ידה רומי

בהמשך עובר ראפת לעסוק בזהות מגדרית ובסטריאוטיפים הגבריים בחברה הערבית-יפואית. תוך כדי מאבק (עצמי?) בדמות החתן, שישב עד עתה בפינה, הופך ראפת עצמו לחתן זהה. הפעם שומעים את "כך ברא אותך הטבע" של ארז הלוי בעיבוד החדש של עברי לידר, והמיצג מסתיים…

להגיד לכם שהבנתי הכל לבד? ממש לא. זה לא שמדובר באמנות אבסטרקטית. אפשר להבין, לנחש או להשלים לבד הרבה ממה שאתה רואה. מה גם שאמנות היא לא פחות מה שהצופה חווה מאשר מה שהאמן ניסה להעביר. אבל בכל זאת שאלתי, בררתי וקראתי קצת, כדי לקבל תמונה יותר מלאה.

עוד נקודה מעניינת היתה העובדה שגלריה אלפרד היא בסה"כ די קטנה. ההופעה של ראפת היתה מול חלון ראווה, והקהל צפה מכיוון המדרכה וגם קצת מהכביש. ממש סוג של אמנות רחוב שכללה גם התחמקות ממכוניות שעוברות בסך.