עלילות נויפלד בעיר זרה

מדריד היא עיר נאה. מצד אחד מרכזה לא גדול מאוד ומאפשר שיטוט רגלי ממושך, ומצד שני היא בעלת מערכת מטרו מסועפת ויעילה. אם תשאלו את התייר הממוצע מה הן האטרקציות התיירותיות העיר הוא בוודאי ימנה את ארמון המלך, מספר לא קטן של מוזיאונים (ואחד חדש שנפתח לפני שבועיים), את הפארק הגדול ואת רובע צ'וּאֶקָה העמוס חנויות והשינקינאי משהו. אבל רוב הסיכויים שאותו תייר יפספס את הדבר האמיתי.

הכניסה למוזיאון החדש לאמנות עכשווית במדריד,לשעבר תחנת כוח

אולי מדובר בהיצע הטאפאס-ברים הענקי? החל מפשוטים שמגישים בירה קרה בכוס קטנה מלווה בערמת טאפאסים בסיסית ועד כאלה שמגישים מבחר יינות טובים זולים או יקרים וטאפאסים מתוחכמים ועשירים. אין ספק שאפשר לאכול ולשתות טוב מאוד במדריד, ועשינו את זה גם בברים כאלה וגם במסעדה טובה במיוחד לכבוד יום השנה שלנו (מה כבר עברה שנה מאז החתונה?). אבל קשה להאמין, יש משהו טוב יותר מכל זה.

גם חיי הלילה הם אופציה תיירותית מצויינת. זו הבירה האירופית בה חיי הלילה הם המאוחרים ביותר. ארוחות ערב מתחילות ב-22:00. אנשים יוצאים לברים ב-00:00. למועדונים אין מה להגיע לפני 02:00, אבל לא במובן התל אביבי שזה לא קול לעשות את זה. עד השעה 02:00 אין אף אחד במועדון! כשחזרנו בשישי בלילה ב-04:00 מהמועדון הביתה, הרחובות שקקו אדם!!! אבל לא, גם לא לזה התכוונתי.

האטרקציה האמיתית של מדריד, ממנה (משום מה) בוחרים רבים ממדריכי הטיולים להתעלם, היא כמובן: Palacio de Comunicaciones, כלומר ארמון התקשורת. אותו היכל קסום, מפואר ואלמותי, שאצלנו בפרובינציה נהוג לכנות בשם: בית הדואר. לא צריך להיות בעל פטיש לדואר, כדי להתרשם מארמון התקשורת בו שוכן הדואר המרכזי של מדריד:

זה הזמן להסביר שלא הלכתי סתם לארמון התקשורת בשביל הכייף. זה כמובן אפשרי, אבל זה הרבה יותר נחמד אם גם עושים שם משהו. נגיד, קונים בולים. אף אחד לא ציפה שאני אשלם חשבון חשמל, נכון? את הבולים, באופן קצת מאכזב, לא היה צריך ללקק (למרות שאני חושד שהדבק של הבולים זה מה שפיתח אצלי את ההתמכרות לדואר), אלא סתם להדביק על גלויות, ולשלוח לחברים ברחבי העולם. ככה אני אוהב.

לבנזוג, לעומת זאת, יש פטישים מסוג קצת אחר. את שעת האיכות שלו הוא העדיף לבלות באיזה סופר גדול במיוחד ולהצטייד במבחר מוצרים מקומיים או דרום אמריקאיים שקצת קשה להשיג בארץ (במיוחד צ'יפוטלס שהם פלפלי צ'ילי מעושנים). גם ארבעה בקבוקי יין הטלטלו איתנו בחזרה לארץ, וזה השלל המלא:

נ.ב. לכל חבריי המעשנים, עזבו הכל ורוצו למדריד. מעשנים שם בכל מקום! בבתי קפה, במסעדות, בכל הבארים והמועדונים. אם בטעות יש מקום שהוא ללא עישון אז או שהוא פלצני בטירוף, או שהוא לתיירים. ואילו בכל המקומות הטובים אפשר לעשן בלי שיעשו לכם טרור. זה נהדר! על ה-5 דקות הראשונות של היום, עם מנת האספרסו, אתה כבר מסריח ונחנק מסיגריות. תענוג! לא לפספס.

נ.ב.2. להרהורים וסיפורים אחרים ממדריד, מומלץ לקרוא את יומן המסע של מושיק סקאל.

אין חוויה ישראלית שורשית כמו המפגש עם עמישראל בשדה התעופה או במטוס. אנתרופולוגים יכולים ללמוד כל כך הרבה יותר מ-5 דקות מזוקקות כאלה מאשר שנים של תצפיות בישראל עצמה.

נתחיל בזוג שישב מאחורינו בטיסה הלוך. טוב, זה שלאישה היה קול צפצפני זה לא חייב להיות נורא כל כך, לולא התעקשה להשתמש בו במהלך כל הטיסה (להזכירכם, להגיע למדריד לוקח 5 שעות). זה התחיל ב"למה לא מחלקים עיתונים". אז היא שלחה את בעלה לשאול את הדיילים על עיתון. הוא חזר ואמר שאין עיתונים. היא המשיכה לרטון על זה דקות ארוכות, ושבטח למחלקת עסקים יש עיתון, ומה הבעיה לתת לה עיתון אחד. כנראה שבכל זאת היה לה קל יותר להאשים את יכולת המו"מ של בעלה (שעד השלב הזה חשבתי אותו לדי תמים, אבל חכו זה עוד יתהפך…), והיא החליטה ללכת להשיג את עיתון בעצמה. באופן מפתיע (כנראה אותה) אבל קצת מעודד (כנראה אותי) היא חזרה בידיים ריקות. זה רק נתן לה סיבה טובה לקטר בקול רם בפני הדיילת הראשית על כל ש"זה לא בסדר, שאין לכם עיתון בשבילי", ובתמורה קיבלה הבטחה לשאריות עיתון ממחלקת העסקים, אם יהיו (לדעתי, לכולם מוכרים את הלוקש הזה).

ברגע שהמטוס התחיל להתגלגל ממקומו היא החליטה שזה הזמן להתקשר הביתה מהסלולרי (מדובר על 6 בבוקר!). כשפנתה אליה דיילת זוטרה שתסגור את הטלפון כי המטוס לא יכול להמריא ככה, ביטל אותה הבעל בקלילות והסביר לה שהוא כן יכול להמריא ככה. אחרי הפנייה של הדיילת הראשית נאלצה האישה כבר לסגור את הסלולרי, אבל הבעל בכל קרא לדיילת לחזור אליו אח"כ כשהיא תתפנה והוא יסביר לה למה המטוס יכול להמריא בלי שום בעיה. היא לא חזרה.

זהירות, ישראלים על המטוס!

טוב, אם אי אפשר לדבר בסלולרי, אולי כדאי להציץ באחת החוברות שבכיס המושב. לדוגמה, חוברת הדיוטי פרי. אתם לא תאמינו! גם אני לא האמנתי. אפשר לקנות פה את זה, נו את זה (אין לי מושג על מה היא דיברה), שאי אפשר למצוא בשום מקום בארץ. זו היתה התרגשות רבתי. גם כשהגיעה החברה שלה מהחלק האחורי של המטוס היא הראתה לה בגאווה איך אפשר לקנות פה את זה, ושאין את זה בשום מקום אחר. כל המטוס דיבר על זה!

אז הגיע השלב של הדפים הקטנים שמקבלים כדי למלא לקראת הכניסה למדינת היעד. כולנו נתקעים מידי פעם עם הטפסים האלה. באמת. אבל האם גם אתם כמוה מוודאים ששאר הנוסעים סביבכם שותפים להתלבטות הקשה שלכם בנושא קוד הטיסה? היא אמנם שקטה לרגע אחרי שהדיילת הרגיעה אותה שהיא בכלל לא צריכה למלא את הטופס, כי היא ממשיכה לטיסת המשך. אבל אז היא נזכרה שבחברים בצד השני של המטוס, שבוודאי משחיתים את זמנם היקר במילוי הטופס המיותר, ודחקה בו ללכת אליהם עכשיו(!) להציל אותם. למזלו, (ושוב זה רק נדמה שהוא התמים מבין השניים, ויש הוכחות בהמשך) עגלת האוכל חצצה בין חלקי המטוס, והוא זכה להשאר במקומו.

אך גולת הכותרת בכל טיסה היא ללא ספק התחרות הסמויה מבין הנוסעים: מי יהיה הראשון לפתוח את הסלולרי לאחר הנחיתה (תחרות זו החליפה כמובן את התחרות הארכאית מי יהיה הראשון לקום מהמושב). ובכן, אני שמח לבשר, שהמנצח ללא עוררין היה אותו בעל שישב מאחורי. אתם מכירים את המשפט מתוך ההודעה שמשמיעים אחרי הנחיתה: "השימוש בטלפונים סלולריים אסור עד פתיחת הדלתות"? אז עם סיומו (בחיי!) נשמעו קולות האס.אמ.סים שהוא קיבל לטלפון שלו.

לסיום, כשהוא פתח את תא המטען שמעליו, נפל עליו תיק קטן. כנראה שבזמן שהתריעו שדבר כזה עלול לקרות, הוא בדיוק היה עסוק עם הטלפון שלו. נפרדנו כידידים, וקיוויתי שלא נתראה שוב בטיסה חזור. הם אמנם לא היו שם. אבל ישראלים אחרים היו ועוד איך…

שהותנו במדריד (ממש ברגעים אלו) מאפשרת לי להשלים כמה פערים שכבר קיבלתי עליהם נזיפה חמורה. אז לרגל הסערה האחרונה שהיתה, הנה עוד כמה תמונות חורפיות של אוכל חורפי, חם וטעים.

הכל התחיל בחברים המופלאים זיו ואלעד (הידועים גם בשם הקבוצתי "פולי"), שקנו לבנזוג לכבוד היומולדת (עוד באוקטובר) פוייקה ענק! פוייקה הוא סיר ברזל שמקורו בדרום אפריקה, ונועד לבישולים ארוכים במדורה. במטבח המודרני הוא מוצא את מקומו על הכיריים או בתנור. בבר פוייקה שבשכונת נוגה בתל אביב, מכינים בפוייקה סטייקים, ירקות, לחם ואפילו עוגת שוקולד.

באחת השבתות שמשום מה הבנזוג לא הכין בה צ'ולנט, נשלף סוף סוף הפוייקה ממדפו, והוכנס עמוס וכבד במיוחד אל התנור. בעצם הוא הוכנס לשם כבר יום קודם כדי לעבור לילה ארוך וחמים… אל אירוע חנוכת הפוייקה הוזמנו כמובן זיו ואלעד וגם איילה, ומביני פוייקה נוספים כמו דורון ושלומית. התוצאות לא אכזבו!

עופר בטקס הסרת הלוט מהפוייקה, והקהל הנפעם מולו

ככה זה נראה מלמעלה

ככה זה נראה בצלחת

היה שמח מאוד בהאנגר 11 במוצ"ש. הבלקן ביט בוקס חזרו הביתה לישראל כדי לפתוח את מסע ההופעות העולמי שישתרע מארה"ב ועד יפן! איך מגדירים אותם? זה קצת קשה. מוזיקת עולם, קצת בלקנית-צוענית עם נגיעות אלקטרוניות, בתוספת תומר יוסף מקפץ ושר בקולי קולות.

האמת היא שאת השם הכרתי כבר מלפני כמה שנים, שקצת הסתובבתי יותר בג'ה פאן (הוא עדיין קיים?), אבל לא יצא לי בכלל לשמוע אותם. בשבוע שעבר חבר מהעבודה עדכן אותי שהולך ושיהיה מצוין, אח"כ שמעתי אותם קצת כשהתארחו אצל האיש הקטן מהרדיו, ואז זוג החברים צ' וש', המוכרים מבלוג אחר, הזמינו אותי להצטרף.

ההרכב עצמו די גדול וגם קצת משתנה כנראה לפי הגאוגרפיה. זה התחיל מתמיר מוסקט, אורי קפלן, תומר יוסף ועלמה הראל. אבל מאז הם תפחו וכללו עוד כמה נגנים ויוצרים כמו איתמר ציגלר (איזה דיסק נהדר יש לו!), ואורי כנרות ההורס מבום-פם ואחרים. בהופעה עצמה התארחו בין השאר ברי סחרוף בכבוד רב וגם הבילויים (רגע, הם לא התפרקו?).

הקהל באולם היה די מגוון מבחינת גילאים, אבל עם ייצוג הולם לפריקים, ראסטות ושאר "מלוכלכים". המון מתוכם השתגעו בכיף. קפצו, רקדו, הניפו ידיים, ובעיקר שיתפו פעולה עם כל שגעון של תומר יוסף. גם אני , בתור מי שלא מכיר את הלהקה, התחלתי את ההופעה בעמידה נונ-שלנטית וידיים בכיסים וגמרתי אותה בתוך הקצב הסוחף.

אבל למרות המוזיקה המקפיצה והשמחה, שבאמת קשה להשאר אליה אדיש, את הציון לשבח מקבלת VJ בילי לוי על הסרטונים המופלאים שליוו את ההופעה. בדיוק הסגנון שאני אוהב. קטעים קצרים וקצרצרים של דמויות הזויות משהו או מתוך סרטים ישנים וססגוניים, חזורים על עצמם בלופ קצר והופס לקטע הבא.

לצערי, קשה בלי להגיד מילה רעה על כמויות המעשנים, ועל המחיר המופקע של 15 ש"ח לשמירת חפצים. אבל למה לא לגמור בטעם טוב? אז הנה עוד קטע…

האם יהודה הלוי בדיוק בילה סופשבוע במדריד כשכתב את האמרה שלו? אם כן, אז אני בהחלט יכול להתחבר אליו. מצד שני, גם הגעגועים שלי למלבורן יחסית לחיים בארץ מתאימים למשפט הזה. הכל תלוי מאיפה עד איפה פרוש העולם שלך.

אז אנחנו נוסעים ביום רביעי הקרוב לסופש במדריד, וכמו בכל נסיעה בשנים האחרונות, אנחנו מעדיפים שכירת דירה על פני מלון. גם ככה מדובר למעשה בדירות משוכפלות של איקאה, שמתוך שלל הרהיטים שבה אתה מזהה חמישה מהחנות ועוד שניים מהסלון הביתי שלך. דירה גם נותנת לך בכל זאת הרגשה קצת יותר מקומית ומאפשרת לפעמים לגור קרוב יותר לאיזורים המעניינים (במקרה שלנו שכונת צ'ואֶקָה).

המלצות, הצעות, הארות ורעיונות הקשורים למדריד יתקבלו בברכה! בית קפה מצוין, תערוכה מיוחדת, פינה שקטה, מועדון רועש וכל דבר אחר.

אחרי שכתבתי את הפוסט על אולם החתונות המתוכנן במוזיאון א"י, נזכרתי שקראתי בדה-מרקר על בעיות דומות במתחם התחנה בקצה של נווה צדק. חשבתי שיש סיכוי שהם יתעניינו גם בנושא הזה, ולכן פניתי אליהם, וצדקתי. היום התפרסמה כתבה של רז סמולסקי במוסף הנדל"ן של הארץ-דה-מרקר (שכותרת הפוסט היא הכותרת שלה), שמציגה את ההתנהלות של המוזיאון ובעיקר של העירייה כתמוהה ביותר.

צילום: תומר אפלבאום, מתוך אתר הארץ

כ-20 מתושבי השכונה התעוררו (יחסית מוקדם) ובאו לפתח המוזיאון ביום שישי בשבוע שעבר כדי להצטלם לכתבה. מתוך עשרות תמונות, העמדות ופוזות שעשינו אל מול הצלם (שאגב, הגיע בנעלי בית), נבחרה התמונה הנפלאה הזו בה חסרה לי עין ימין. תמיד אמרתי שצד שמאל הוא הצד החזק שלי…