עלילות נויפלד בעיר זרה

תכניסו את זה טוב טוב לזכרון הציבורי שלכם:
הערת אזהרה בטאבו
הערת אזהרה בטאבו
הערת אזהרה בטאבו
זה מה שסמי עופר דרש ועמד לקבל בתמורה ל"תרומה" שלו למוזיאון סמי עופר תל אביב. הערת אזהרה בטאבו של מוזיאון תל אביב היתה מחייבת אישור של עופר לכל החלטה עתידית בנוגע לקרקע המוזיאון. כלומר היה מדובר בעסקת נדל"ן לכל דבר, שנרקחה יחד עם (איך לא) רון חולדאי. איך אני יודע? כי התעסקנו בנושא הזה בלי סוף.

ברור שגם הביקורת הציבורית על שינוי שמו של המוזיאון היתה מוצדקת. מדובר במוזיאון ציבורי, בעל תורמים רבים, הן כספית והן ביצירות אמנות. הסכום הגבוה של התרומה, 20 מליון דולר, כיסה מחצית מהעלות המושערת של האגף החדש. היה ראוי להסתפק בקריאת האגף החדש על שם עופר. וכל זה עוד לפני שמזכירים האשמות נוקבות על זיהום תעשייתי, עבירות מס, והסיפור העדכני על מכרה הפוספטים ליד ערד.

אלא שכל זה לא עניין את ידיעות אחרונות בשישי האחרון כשדיווח בהנאה על תרומתו של סמי עופר למוזיאון הימי הלאומי של בריטניה (היתה כתבה מפורטת ונלהבת יותר בגליון המודפס). מבחינת העיתון המשוואה פשוטה: תל אביב הפסידה - בריטניה הרוויחה. יופי של עיתונות! וזה עוד כלום לעומת הדיווח הקצר במדור שוק ההון של דה-מרקר. שם הדרישה לשינוי שמו של מוזיאון תל אביב היא רק "לכאורה". שלחתי לכתב הנחמד את התמונה של למעלה, נראה מה הוא יגיד.

אבל כל זה מתגמד לעומת השוק שקיבלתי כשגיליתי שלמרות התרומה המאוד גדולה למוזיאון הבריטי, ייאלץ סמי עופר להסתפק רק בקריאת אגף חדש על שמו. אני גם מנחש, שהוא לא קיבל זכויות נדל"ן על המוזיאון. באמת לא בסדר. מישהו צריך להסביר לבריטים האלה איך צריך להתנהג.

ועוד בנושא: מיקי רוזנטל לא נכנע וממשיך לעבוד על הסרט שלו על האחים עופר.

מכיוון שהתקשורת הספיקה לכתוב די והותר על אירועי שעת כדור הארץ, ובפרט על העצרת/כינוס/הפנינג שהיה בכיכר רבין, אני אסתפק בכמה הערות קצרות:

הפינה ההזויה: שמעתי בחור אחד מנסה להסביר לחבר דרך הטלפון איפה הוא נמצא: "אני בקצה, ליד השלט הענק של 60 שנה לכדור הארץ". כן, זה נחמד שלכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, כל העולם החשיך את עצמו לשעה. זה בזכות רוחמה אברהם? אפילו עזה השתתפה.

הפינה הקנטרנית: הבנזוג (וגם אחרים) תוהה: זה היה אמנם די מרשים לראות את בניין העירייה כבה בבת אחת בהינתן האות, אלא שנשאלת השאלה, כמה שעות דלקו כל האורות בכל החדרים של העירייה עד השעה 8 רק כדי שיהיה אפשר לכבות אותם לשעה?

הפינה הכלכלית: כמו בכל פעם היו אלה החנויות המקיפות את כיכר רבין והסביבה שעשו הון פוליטי מהעצרת.

הפינה הפוליטית: שרון שחף מ"עיר לכולנו" מזכירה שגימיק של שעה לא מכסה על העדר סדר יום סביבתי של עיריית תל אביב.

כן. סוף סוף המשטרה מתחילה לעשות פה קצת סדר. מי אמר שאי אפשר לסמוך עליהם? אחרי שעמית לעבודה סיפר לי שנקנס על חצייה באור אדום כהולך רגל (אחרי שכבר קיבל פעם אחת אזהרה), השבוע התבשרנו על אכיפתה המחודשת והנמרצת של תקנה ישנה האוסרת להאזין למוזיקה (ולכל דבר אחר) בשתי אוזניות, בפרט כשחוצים כביש. הקנס: 100 ש"ח.

יש מי שחושב שזו פשוט טעות, ומארגן הפגנת נגד ביום שלישי (25.3.08) בשעה 17:00-20:00 בת"א, רח' קינג ג'ורג' פינת שד' בן-ציון (ליד האוזן השלישית). בואו ואל תשכחו להביא את נגן המוזיקה שלכם (-:

לפי דברי אחד השוטרים "הנגנים הפכו למכת מדינה". "מכת מדינה" זה כנראה ביטוי שאמור לעורר אותנו, לעזור לנו לדמיין חבורות ענק של אנשים חמושים באוזניות מציפים את הרחובות, ובעיקר לתת לנו את ההרגשה שהמשטרה מטפלת רק במה שחשוב ובעיקר – יודעת מה היא עושה.

לפני הדיווחים, זיהו במשטרה עליה חדה במספר הנפגעים בתאונות דרכים בקרב הולכי רגל, ומספרם הגיע לכ-35% מכלל הנפגעים בתאונות דרכים מאז תחילת השנה. נתון רציני שאכן זקוק להתייחסות. אבל לפני שקופצים רק לפתרונות הקלים (קרי קנסות) יש לי כמה שאלות:

• קודם כל תכלס: כמה הולכי רגל נפגעו בגלל שהם האזינו לנגן מוזיקה?
• 35% הוא מספר יחסי. מהו המספר האבסולוטי? לפי הערכה גסה שלי ומתוך נתונים שקראתי, זה כנראה בערך 2,500 איש. זה נחשב הרבה? מעט? עלייה? ירידה?
• מה המשמעות של מדידה מאז תחילת שנת 2008? נגני מוזיקה פה כבר כמה שנים.
• מתוך כלל תאונות הדרכים, בכמה מעורבים הולכי רגל?
• מתוך כלל תאונות הדרכים בהן מעורבים הולכי רגל, לכמה מתוכם אחראי הנהג ולכמה הולך הרגל?
• מתוך כלל תאונות הדרכים בהן מעורבים הולכי רגל, כמה אירעו במעבר חצייה?

הנה עוד מחקרים וסטטיסטיקות שמצאתי באינטרנט (שגם אליהם צריך להתייחס בצורה ביקורתית):

• עמותת אור ירוק מדווחת על מחקר שבו נמצא שקבוצת הולכי רגל שהשתמשו בטלפון נייד, חצו את מעבר החצייה באופן לא בטוח, כאשר הגיחו לעברם רכבים נוסעים, הרבה יותר מאשר עשו זאת בקבוצת הולכי הרגל שהאזינו לנגן מוזיקה.
• מאז נובמבר 2006 ועד ינואר 2008 יש ירידה חודשית בכמות תאונות הדרכים

מה שאני מנסה להגיד הוא שקנסות הם רק אמצעי. הוא יכול להיות יעיל בבעיות מסוימות - ולגמרי לא יעיל במקרים אחרים. כך גם רימזור צמתים, הוספת באמפרים להאטת התנועה, בניית כיכרות ועוד. ברור למה למערכת קל להציע פתרונות כדוגמת קנסות - הם קלים, זולים ומכניסים כסף. אבל מכיוון שתאונות דרכים הם נושא רציני וכואב באמת, אפשר היה לצפות למאמצים קצת יותר אינטליגנטים מרשויות החוק והאכיפה. אם הם רוצים לשכנע אותי שהם מטפלים בנושא בצורה ראויה, שיתאמצו קצת יותר.

"איפה הוא התחבא עד היום???" שאל אותי חבר טוב שהצטרף אלינו להופעה של עמית ארז בבארבי אתמול בערב. זו אכן הייתה שאלה במקומה, כי היה פשוט מצוין. גם הטקסטים (כולם באנגלית), גם הסאונד - גיטרה אקוסטית בודדת, או הרכב רוק שלם - וגם יכולת הפריטה המופלאה שלו חברו יחד להופעה מוצלחת (התמונה העוד יותר מוצלחת היא דווקא מהופעה בירושלים והיא של נועה מ.).

אחרי חימום קצר של אלי רוזן, עלה עמית וניגן כחמישה שירים, מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית בלבד. חלקם מהאלבום האחרון, והשאר שירים חדשים לגמרי שהוא עובד עליהם. אלו היו החלקים הקצת יותר אליוט-סמית'ים שלו כשהכניסו אותו ואת הקהל לאווירה. בקטעים האלו היה קל להתבונן ולהעריץ את אצבעותיו הארוכות שמרחפות מעל המיתרים. נחמד לגלות איזה עושר מוזיקלי אפשר להפיק מגיטרה אחת.

אח"כ הצטרפו אליו שאר הלהקה, שגם הם הפליאו בגיטרות ובתופים. הסגנון נע בין פולק לרוק, כולל כמובן postcard הסינגל החדש שיצא, furtuna, שהיה היחיד בו ניגן עמית ארז בגיטרה החשמלית, עד לסוף ההופעה ולשני השירים היותר רועשים באלבום clever and strong ו-come get your love. המוזיקה באמת היתה אחלה, רק שבקטעים הרועשים באמת, כבר קצת לא שמעו את עמית בתוך ההמולה הכללית.

זה Furtuna, שהוא גם השיר האהוב עלי באלבום:

הבארבי היה מלא מספיק כדי לתת הרגשה טובה, כולל מעריצים אמיתיים (כמו הבנזוג) שמכירים אפילו את השירים החדשים ביותר, ומדקלמים את כל המילים. חלקם, מה לעשות, נראו קצת כמו מתבגרים דיכאוניים, שמוצאים בעמית מזור למצוקות הגיל. כולנו (?) היינו שם. פעם (כשהייתי צעיר, יפה ותמים) סיפרתי לחברה שהאזנה למוזיקה משפרת לי את מצב הרוח. למה אתה מקשיב, היא התעניינה. בין השאר ציינתי את הסמית'ס ואת מוריסי. היא הזדעזעה קלות: הסמית'ס משפרים לך את המצב רוח?!?!?

עוד על עמית ארז אפשר לקרוא אצל אצל גיאחה (או באופן כללי להתענג על עונג שבת שלו). במקום לקבל ממנו דיסק במתנה, אפשר לקנות אותו במוזיקה נטו במבצע ב-40 ש"ח, שזה אותו מחיר שהוא נמכר בהופעה!

ואם אנחנו כבר כאן, זו ההזדמנות לשבח את עידן רבינוביץ', שפגשנו במאפיית הבייגלה ליד הבארבי, והחמאנו לו על ההופעת הבכורה המוצלחת שהיתה לו בלבונטין 7 בשבוע שעבר. עמית ארז - מאחוריך!

מה אני אמור לחשוב על התסריט הבא: יצאתי מהבית לפני באחד לילות, בעודי מותיר את הבנזוג צפון במיטתו, מרגיש ככה לא משהו, ובאופן כללי מסכן. כשחזרתי אחרי כמה שעות, הופתעתי למצוא אותו בסלון שר ורוקד, מאושר ומלא שמחת חיים. האם עלי להסיק שחוסר נוכחותי תרמה לשיפור הדרמטי במצבו? יכול להיות… אבל מה שבטוח השפיע על מצב רוחו היה הסרט שהוא החליט לראות: Hairspray.

היירספריי המחודש משנת 2007 הוא מחזמר צבעוני, שמח ועליז. או במילה אחת: כייפי. הסיפור והביצוע המקוריים שייכים לג'ון ווטרס, שאחראי גם לאמא סדרתית (אני מת על קת'לין טרנר. במיוחד כשהיא שיחקה את אבא של צ'נדלר מחברים) ולעוד כמה סרטים קאמפיים ומוצלחים. בסרט המקורי, שלא היה מחזמר, הבריק ווטרס כשליהק לתפקיד האמא את דיווין. לפי אותה המסורת, כשהועלה המחזמר בברוודווי ב-2002, שיחק אותה הארווי פירנשטיין, ובסרט המחודש - לא אחר מאשר ג'ון טרבולטה (בחליפת גוף שמנה ועגולה).

אחר שגמרנו לצפות בסרט, רצנו ליוטיוב לחפש קטעים מהסרט המקורי (משנת 1988). ההבדלים בין הסרטים שעשעו אותי מאוד. כי בעצם שני הסרטים מתארים את אותה תקופה: שנות ה-60 (כולל המשפט של טרייסי לאמא שלה: Mom, you are so fifties!). אבל שנות ה-60 נראות אחרת לגמרי בכל אחד מהסרטים האלה. זה מצחיק, כי עד היום חשבתי שלסרטים יש בעיה לצפות רק את העתיד, ולא את העבר. כל סרט בדיוני משנות ה-60 וה-70 תיאר בצורה אחרת איך יראו החיים במאה ה-21, אבל נדמה לי שכולם טעו. אבל לתאר איך נראו שנות ה-60, זה לא אמור להיות קל יותר?

זו הגרסה של היירספריי 1988:

וזו הגרסה משנת 2007:

מי צודק?

אתמול, כמו שאני אוהב, התקשרתי לאבא לדווח לו שהוא יכול להיות גאה בי. זה קורה בכל פעם שאני מצליח לתקן משהו שדורש שתי ידיים, רצוי לא שמאליות. הפעם היה מדובר באופניים. זה עניין חדש אצלי בן בערך שבועיים ומקורו באחיו של הבנזוג. אותו אח, חובב ספורט מושבע, השתתף בחידון ברדיו וזכה בנגן מוזיקה וגם באופניים (מה קרה לחולצה ותקליט?). בנדיבות לב, הוא הציע לי את האופניים, ואני הסכמתי בשמחה.

למעשה היה מדובר בקופון לאופניים, שאותו הלכתי לפדות בחנות. באופן לא מאוד מפתיע, מדובר היה באופניים פשוטים ובסיסיים. ככה זה כשמקבלים פרסים ברדיו. אבל זה דווקא התאים לי - קודם כל נראה שאני באמת רוכב עליהם, נהנה מהם ולא משאיר אותם מיותמים ומאובקים במקלט. ואם הניסוי יוכתר בהצלחה, אתעסק בשידרוגים ותוספות כספיות כמו שניסו למכור לי בחנות. יש לי כבר חבר מומחה בהיכון שהבטיח לעזור.

אלא שמהר מאוד התברר שיש כמה בעיות קטנות. לדוגמה, השרשרת משפשפת (ואולי דווקא השפשפת משרשרת?) את מכלול המהלכים הקדמי וגורמת לרעשים מעצבנים. מה עושים? מציבים את האופניים בפתח הבית, מביאים את ארגז הכלים שאבא קנה לי לפני כמה שנים, וחדורי אמונה ניגשים לעבודה. אז שיחררתי אום אחד ופתחתי בורג אחר, הרמתי קצת את המכלול, מתחתי את חוט הברזל ו… דפקתי את כל העסק. השרשרת אמנם לא משפשפת - היא פשוט מרוחה על כל המכלול שנתקע וכבר לא זז לשום מקום.

אוקיי… לנשום עמוק… יהיה בסדר… למה לעזאזל חשבתי שאני יכול לתקן את זה!?!? רגע… בוא נחשוב בשקט… אולי אם אני בעצם ארפה קודם את החוט, ואז אזיז את המכלול למעלה, אחרי שאני אשחרר את הבורג ואסגור את האום - כן! מצוין. זה הצליח! איזה כלי אני. כל הכבוד!

קפצתי לדירה למעלה להביא את המפתח של המקלט, נעלתי את האופניים בפנים, וחזרתי למעלה. שנייה… איפה המפתח של הדירה? הוא לא עלי. הוא לא עלי?!?!? הוא לא עלי! האם כשהבאתי את המפתח של המקלט השארתי את המפתח בתוך הדירה??? יופי. איזה כלי אני. כל הכבוד! כמו שאומרים אצלנו: יצאתי חומוס.

שכנים לא היו בנמצא, אז נותרתי לבדי בלי מפתח, בלי סלולרי ובלי כסף. דמות ילד הרחוב שאמצתי בעל כורחי רק התחזקה כשהבנתי שכל מה שיש לי כרגע בעולם הם האופניים. אז קיבלתי עלי את התפקיד ויצאתי לרכוב עליהם ברחבי השכונה. נסעתי להורים של הבנזוג שיש להם מפתח וגרים לא רחוק, אבל הם לא היו בבית. נסעתי לחבר שגר באיזור - גם הוא לא היה בבית. בדרך גם התחיל לרדת עלי קצת גשם, אז בכלל הרגשתי אבוד.

בסוף חזרתי הביתה (לדירה הנעולה), ומצאתי לשמחתי שכן שבדיוק חזר. התקשרתי באדיבות הסלולרי שלו לבנזוג וביקשתי שיבוא להציל אותי. עד שזה קרה הספקתי לרכוב לבית הקפה הנחמד שליד הבית, לספר להם את הסיפור קורע הלב שלי ולזכות בקצת אמפתיה וכוס מים.

בסופו של דבר היה יום נעים ונהנתי לדווש באיזור. שווה להיות ילד רחוב לפעמים.