ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2008"

הצילו! מסיונרים ברחוב שלי!

יום שישי, 30 במאי, 2008

זה היה נורא.

אני הלכתי לתומי ברחוב בכיוון הבית, לא חושש או דואג בכלל, כששני אנשים פתאום ניגשו אלי. הם לא נראו חשודים במיוחד… כלומר, הם לא ממש מסוג האנשים שנטמע בקהל התושבים המקומי, אבל בכל זאת לא היתה לי כל סיבה מיוחדת להזהר או לפחד מהם.

ואז אחד מהם פנה אלי, ושאל כאילו בצורה טבעית וידידותית, אם אני רוצה להניח תפילין. נזכרתי בדברי אמי שהזהירה אותי מפני שיחות עם זרים, עניתי בקורקטיות והתרחקתי מהר מהמקום. מזל שהבית היה קרוב, כך ששבתי להרגיש בטוח ושמור ממש תוך כמה דקות.

עכשיו אני תוהה, אם למישהו יש במקרה טלפון או דרך אחרת לפנות לגורם הקנאי והקסנופוב המוסמך כדי שיטפל בנושא. או לחילופין, האם למישהו יש מצית?

סוף שבוע כייפי בניו יורק

יום שלישי, 27 במאי, 2008

ברור שכל נסיעת העבודה לממפיס הייתה למעשה מזימה אחת גדולה כדי למצוא את עצמי בסוף שבוע בניו יורק. כבר יצא להיות בעבר בניו יורק ומאוד נהנתי. אני אוהב ערים גדולות, אני אוהב להסתובב, אני אוהב רכבות תחתיות, עיליות והמוניות. אבל הפעם, אולי בגלל שהייתי אחרי שבוע עבודה, אולי בגלל שהיה מדובר בסוף שבוע קצר, העדפתי להתרכז בחברים טובים (ובעיקר בחברות!) שלא ראיתי שנה או שנתיים, ולהעביר איתם קצת זמן איכות.

מירב ואני
תמונה מצוינת של מירב, קצת פחות שלי (על מה אני מסתכל?!?!)

במיוחד כשמדובר בשתי המם-יות שלא לומר המהמם-יות, מירב ומיה, שהן חברות טובות עוד מימי קדם (נשמע קצת זקן, לא? לא נורא). אז הפקדתי את עצמי יום אצל זו (בברוקלין) ויום אצל זו (במנהטן) ונהנתי כל כך. קודם כל, מדובר באמת בחברות ותיקות שאפשר להעביר איתן יום שלם בדיבורים, ריכולים, סיפורים וקשקושים (שמן הסתם כבר חזרנו עליהם מיליון פעם). וחוץ מזה, לא יוצא לי הרבה לבלות איתן ככה שלושתינו, בלי בני זוג (שמשום מה לא מעריכים את אותה בדיחה כשמספרים אותה בפעם השמונים), בלי ילדים (למי שיש) ובלי הרבה טרחות על הראש (יחסית).

Habana Outpost Marching Bandברוקלין היתה ממש מגניבה. זו פעם ראשונה שאני מתייר בה, ואפשר היה לסמוך על מירב שתיקח אותי בדיוק לסוג המקומות שאני אוהב. התחלנו בבית קפה אלטרנטיבי משהו, מחוספס קצת, ההיפך הגמור מסטארבקס, כלומר בית קפה עם אופי. ארוחת הבוקר הטעימה לקחה יותר משעתיים (שזה מה שקורה כשאנחנו נפגשים וצריכים לשחזר את שלל הסיפורים הקבועים שלנו), ואחר כך המשכנו להסתובב ברחובות השכונה.

התחנה הבאה היתה ה-Habana Outpost, שם חיכתה לנו מסיבה לטינית בצהרי היום, עם בירה, קוקטיילים, מוזיקה מזמינה ואנשים מענטזים. במיוחד בחור אחד (שנראה היספני) רקד בצורה כל כך מפתה, וגם הרקיד לא מעט בנות. עם קוקטייל ביד אחת וקלח תירס הקלוי על אש בתוספת הגבינה מלוחה ביד השניה, נהננו מהשמש שבצבצה, מהמוזיקה ומהאווירה. אח"כ התחילה לנגן Marching Band גדולה וקולנית, שמתוכה התלהבתי במיוחד מנגן הטובה (או שמא זה היה סוזפון?)…

Habana Outpost, Brooklyn

אחרי ארוחת צהריים באיזה joint סמוך (מי היה מאמין שאפילו בממפיס אכלתי פחות מטוגן), שמנו את פעמנו למוזיאון ברוקלין, לחלק היותר אינטלקטואלי של היום. התערוכה המרהיבה של Takashi Murakami היתה עמוסה מבקרים ובצדק. תמונות ענק גדושות צבעים ופרטים שנדמה ונלקחו מעולם פנטזיה ביזארי, וגם כמה פסלים (פיברגלאס) סוטים ומדהימים כמו שרק מנגה יכולה להיות.


כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים

מנהטן (הפעם בחסות מיה) היתה כבר סיפור מוצלח מסוג אחר: ארוחת בוקר בדיינר אמריקאי כמו שצריך, סיבוב בטיים סקוור וצפייה במחזמר Cry Baby בברודווי (עם השיר הנפלא Girl, can I kiss you with tounge?) וקינוח טעים בבית קפה בלגי (נדמה לי) - אין ספק שעל מיה אני סומך בעיניים עצומות ובפה פתוח (-:

איזה כייף. ומה שעוד יותר כייף הוא שהשבוע הגיעה מיה לארץ, ובשבוע הבא מירב. מושלם.

כנס חשיפה לצפון

יום שישי, 23 במאי, 2008

החברה להגנת הטבע בתל אביב והפורום הירוק מנצלים את שנת הבחירות לעריכת כנסים ברבעים השונים בעיר בהם נפגשים תושבי האיזור, פעילים ונציגי הציבור. ב-2.6.2008 יערך כנס "חשיפה לצפון" שיעסוק בשכונות עבר הירקון (צפון מזרח וצפון מערב) ובנושאים כמו דיור, בריאות, תחבורה, שטחים פתוחים ועוד.

את הנושאים מציגים תושבים ופעילים, ובינהם גם עבדכם הנאמן (זה אני למי שפספס). אני אציג את נושא הדיור וההתחדשות העירונית (תחת תת הכותרת: יש עוד דרכים לפתח עיר חוץ מפינוי בינוי). אחרי המצגות יערך דיון פתוח של הקהל עם חברי המועצה. כולם מוזמנים לבוא, לשמוע ולהשמיע!

חשיפה לצפון, כנס החברה להגנת הטבע והפורום הירוק
אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה

הייתי בכנס הקודם שנערך במזרח העיר. הוא אמנם היה במתכונת קצת אחרת, אבל היה מוצלח מאוד. ההצגה הבלתי אמצעית של פעילים מקומיים אל קהל מקומי, השאלות הברורות לנציגי הציבור ובחלק מהמקרים תשובות ברורות שנתנו במענה, הפכו את הערב למעניין, רלוונטי ואפקטיבי. אני מקווה שכך יהיה גם הפעם.

בתים מבפנים - סיור ברמת אביב הירוקה

יום שלישי, 20 במאי, 2008

מה אני אגיד לכם? פעם ידעו לבנות. פעם היה להם חזון. פעם היו פה אנשים רציניים. פעם כשבנו פה שכונות ולא רק סיירו כל היום בבתים של אנשים אחרים. מה זה הרעיון הזה? מאוד לא מנומס ובטח לא פולני!

הכל התחיל כשפגשתי את לרמן במסיבת הרחוב בפלורנטין (ביום העצמאות), ובין בירה אחת לשניה הוא שאל ואני קיבלתי על עצמי בשמחה את המשימה להשתתף בסיור שייערך בשכונתי, רמת אביב הירוקה. מצויד במצלמה, דף, עט ובנזוג (שאף גדל כילד בשכונה), חשתי אל מוזיאון א"י בצהרי יום שישי האחרון ערוך ומוכן.

בתים מבפנים - סיור ברמת אביב הירוקה
האדריכלים דני פרייס ומוטי בודק מסבירים לקהל הקשוב

רמת אביב הירוקה
בין השבילים של רמת אביב הירוקה

תוכניתה המקורית של רמת אביב הירוקה השתרע סביב הרחובות חיים לבנון, ברודצקי ורידינג (זהו שמם כיום). לרוברט בנט, מתכנן השכונה בתחילת שנות ה-50, היו אילוצים שהוכתבו מלמעלה, אבל גם כמה עקרונות חשובים שהתווה לעצמו:

  • מגוון של בתים ובניינים
  • תכנון עבור אוכלוסיה הטרוגנית (צעירים, זקנים, משפחות קטנות וגדולות, אמנים…)
  • עירוב שימושים (מגורים, מסחר, מקומות ציבוריים)
  • מוסדות ציבור בתוך השכונה
  • אפשרות לחצות את השכונה מקצה לקצה מבלי לחצות אף כביש
  • תכנון נוף במסגרת התכנון האדריכלי

וכך היה. התוכנית כללה דירות בגדלים שונים בבתים חד קומתיים, דו ותלת קומתיים. כל השטח הכלוא בין הרחובות ברודצקי לחיים לבנון לא נחצה ע"י אף כביש אחר. כל הדרכים הפנימיות הן ללא מוצא, ולצידן חוצות את השכונה "אצבעות ירוקות". הגישה לבית הספר, למתנ"ס, לבית הכנסת ולמוסדות אחרים אפשרית ללא חציית אף כביש. הדרכים הפנימיות והגינות הקטנות והבינוניות בינהם סיפקו מרחבים ציבוריים פתוחים ושקטים יחסית לכלל התושבים. אפילו בית האבות של השכונה היה כבר בתכנון המקורי שלה!

רמת אביב הירוקה
בית האבות והגינה שלצידו ברמת אביב הירוקה

רמת אביב הירוקה, הבית של גולדה
הבית הדו קומתי שבו גרה גולדה מאיר ברמת אביב הירוקה

בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הלכה השכונה והזדקנה ועלה הצורך לחדש אותה. בצעד, שהאדריכלים מנחי הסיור הגדירו "חכם ביותר", החליטה העירייה לקדם תוכניות הרחבה שונות (בניגוד לבון-טון הקיים היום של פינוי בינוי). הוספת עליית גג, מרתף או הרחבה של חדרים אפשרה למשפחות גדולות יותר להשאר בשכונה, להוריש את הדירות לדור הבא, לפתוח משרד קטן ליד הבית או פשוט לשפר את תנאי הדיור. ציפוף השכונה מצד אחד, תוך שמירה על מרחקים בין בניינים ושטחים ציבוריים מצד שני איפשר לנצל תשתיות קיימות (כמו בתי ספר) בצורה יעילה יותר מבלי לפגוע באיכות החיים של התושבים. למרות השמירה על השטחים הציבוריים והגינות, צפיפות השכונה עולה על המינימום הנדרש בחוק (תמ"א 31).

מתוך הסיור עלה שהגינות המשותפות בכל בניין והגינות והשטחים הציבוריים נותנים מרחב נשימה לכל פרט בנפרד ומצמצמות את הצורך הפסיכולוגי ב"גינה גדולה משלי". באחת מאותן אצבעות ירוקות שתכנן בנט, משתמשים היום גם הזקנים מבית האבות הסמוך, גם סטודנטים הגרים במעונות הצמודים, גם ילדים שחוגגים יומולדת. יש אפילו מקרים שבהם בניינים ביקשו מהעירייה רשות לתחזק ולפתח גינה ציבורית שיבשה על חשבונם. אלא שהעירייה מסרבת מטעמים של חזקה והשתלטות על שטחי ציבור.

רמת אביב הירוקה
אחת ההרחבות של בניין רכבת ברמת אביב הירוקה

רמת אביב הירוקה
אחת הגינות הצמודות לבתים המשותפים ברמת אביב הירוקה

תוכנית ההרחבות אפשרה לשכונה להיות מגוונת והטרוגנית - ובזה הצלחתה. יש בה גם ילדים ובתי ספר, גם מבוגרים, גם משרדים ועסקים קטנים, גם מקומות מסחר ובילויים קטנים, גם בעלי דירות וגם שוכרים, גם צעירים וגם זקנים. חלק מהבניינים במצבם המקורי משנות ה-50, חלק הורחבו בתוכנית הראשונה, חלק בתוכנית השניה - לפי צורך, לפי יכולת, לפי תנאים נוספים. יש בנינים בני קומה אחת שהורחבו, יש כמה קומות, יש כמה בנינים בני 6 ו-8 קומות, יש גם 12. אז נכון, זו לא שכונת וילות אחידה ויפה. ומוזר לראות בנינים עם הרחבות לא סימטריות, אבל השוני והאבולוציה המתמשכת שלה הם הסיבה שהיא עדיין חיה, נושמת ובועטת.

תחשבו מה קורה בישובים ובשכונות הומוגניים מידי: בוא נאמר ש-80% מהאוכלוסיה הן משפחות עם 2-3 ילדים בבית פרטי בן 200-300 מ"ר. היום הילדים ממלאים את כל הבתים וגם נאמר 3 בתי ספר. מה יקרה עוד 12 שנה שכל הילדים יעזבו את הבית (מן הסתם למקומות בהם יש דירות קטנות להשכרה)? תיוותר שכונה עם הרבה בתים גדולים בהם גרים רק זוג הורים, ושניים וחצי בתי ספר שעומדים ריקים. לא חכם מבחינה תכנונית.

מצד שני, אין ספק שהשכונה התייקרה בשנים האחרונות, ואינה זמינה לכל אחד. האדריכלים העריכו שבין שליש לחצי מהדירות בשכונה הן בבעלות חדשה של אוכלוסיה חזקה יחסית. וזו עדיין משתלבת באופן טבעי בשכונה - אין בינתייים דירות פאר או וילות שנבנות כאן. אבל יש הרחבות שנראות ככה: הקצה גדול ומחולק לשתי דירות גדולות מאוד, מאחור המשך הבנין קטן ומקורי:

רמת אביב הירוקה
חתיכת הרחבה, הבניין הקטן מאחור הוא למעשה אותו בניין רכבת שלא הורחב

ומה צופן העתיד? ובכן ססמאות הפינוי בינוי נשמעות בכל פינה, ובעיקר מקדמים אותן אינטרסנטים שמחפשים רווחים. מבחינה תכנונית והתחדשות עירונית, טוענים האדריכלים, אין לכך הצדקה. אפשר לבנות בכמה מקומות לגובה הקיים כבר בשכונה (6 או 8 קומות), אפשר לאשר הרחבות שלא נוצלו בעבר כדי לחלק שטח בן 200-300 מ"ר לדירות נפרדות ולא רק כדי להרחיב דירות קיימות. ברור שלכל הרחבה וציפוף נדרשות תשתיות מתאימות (מישהו אמר חניה?), אבל העובדה שהתכנון של רוברט בנט עומד בהצלחה נאה 50 שנה אחרי, מראה שאם רוצים - יכולים.

לעומת זאת, את העבר הרבה יותר קל לתאר ולברר. את התמונות הבאות צילם בן ציון קריגר עת נכנס לדירתו החדשה בבניין הגבוה הראשון בארץ (12 קומות) בפיכמן 2 רמת אביב הירוקה ב-1962:

רמת אביב הירוקה 1962, צילם בן ציון קריגר
מבט מזרחה לאורך רחוב רידינג. הבניין הרחוק היחיד הוא תחילתה של אוניברסיטת תל אביב

רמת אביב הירוקה 1962, צילם בן ציון קריגר
מבט צפון מזרח: על שורת העצים יבנה יום אחד קניון רמת אביב, ורק מעט בניינים נמצאים בצידו הצפוני של רחוב איינשטיין

רמת אביב הירוקה 1962, צילם בן ציון קריגר
מבט צפונה על הבתים שמעבר לרחוב אינשטיין. הדרך האלכסונית בצידה השמאלי של התמונה היא כביש החוף!

המאכל הלאומי החדש

יום שישי, 16 במאי, 2008

מופרכים. זה כנראה התיאור ההולם ביותר את רוב הסיכומים תחת הכותרות "60 שנה לישראל". כל אותם מצעדים, השוואות וסקירות היסטוריות. חלקם כאמור מופרכים ,חלקם מעניינים וחלקם .משעשעים אבל כשמסכמים שישים שנות אוכל ישראלי זה כבר ענין רציני (ואנחנו תמיד מתייחסים לאוכל בצורה מאוד מאוד רצינית בבלוג הזה). כך שאם מישהו היה מנסה לעניין אותי ב"פרויקט מיוחד" של עיתון לאישה בנושא, סביר להניח שלא הייתי מקדיש לכך אפילו שניה אחת מיותרת. אלא ש…

אלא שעל סיכום 60 שנות אוכל ישראלי חתומה דליה למדני. מדובר קודם כל באנציקלופדיה מהלכת של כל מה קשור להיסטוריה של האוכל, הפוליטיקה של האוכל והתרבות של האוכל. היא כמובן גם בשלנית, כתבה ספרים ומפרסמת כתבות וטורים בנושא אוכל כבר שנים על גבי שנים. והיא גם חברה קרובה של המשפחה של הבנזוג, כך שיצא לי לפגוש אותה באופן אישי ולדון איתה בשאלות הרות גורל כגון, מאיפה הגיעה השקשוקה?

60 שנות אוכל ישראלי60 שנות אוכל ישראלי
מתוך שף, מוסף האוכל של לאשה: מימין, שנות ה-40, משמאל שנות ה-60

60 שנות אוכל ישראלי
מתוך שף, מוסף האוכל של לאשה: שנות ה-70 עתירות הגבינה

אבל אז מתוך הסקירה המאלפת, הצבעונית ומפתחת תאבון, התגלתה הפסקה הבאה:

פריקה (פריקי) - 60 שנות אוכל ישראלי

כן, הפריקה היתה תלויה על הקיר (של הבלוג) כבר מזמן. חכו, חכו, היא עוד תהיה המאכל הלאומי של חגיגות ה-70.

חבל רק שאלביס לא היה בבית

יום שני, 12 במאי, 2008

לא היה סיכוי בעולם שאני אמצא את עצמי בממפיס טנסי לצרכי עבודה ולא אלך לבקר בגרייסלנד, ביתו של המלך אלביס פרסטלי. למה בעצם? אני לא מעריץ גדול, הוא מת כשהייתי בן פחות מ-3, ורוב הסיכויים שלא הייתי מגיע לאיזור הזה מיוזמתי. אבל בממפיס התנהג כממפיסאי - ואם זה מה שעושים כשמתיירים שם, זה מה שאני אעשה.

האחוזה עצמה היא אחד הדברים הכי קיטשיים וסבנטיז שראיתי כבר מזמן! זה לא מאוד מפתיע, אני מניח, אבל בכל זאת ראוי לציון. צבעים זרחניים בסלון, קיר ג'ונגל בחדר האורחים, וילונות פרחוניים בחדר הביליארד וקוף פורצלן במרתף. לחדר השינה בקומה העליונה לא ניתן היה לעלות, וכך נחסכו מאיתנו (אני מנחש) המראות התלויות סביב המיטה.

מכיוון שקצת חסר לי חומר רקע על אלביס, כמו שיש כנראה להרבה מאוד אמריקאיים, נהנתי לראות כל מיני קטעי טלוויזיה, הופעות וראיונות שהרבה מעריצים בטח מכירים בעל פה. אין ספק שהוא ידע לשיר, להזיז את האגן ולהיות סקסי באופן כללי. כמו שהוא העיד על עצמו באחת ההופעות, הוא גדל במשך השנים, השיער שלו גדל, הפאות שלו גדלו וכנראה שגם התהילה. חבל רק שגם כל מיני "בעיות בריאותיות" (כדברי הסיור המוקלט) גדלו אף הן.

חוץ מהאחוזה עצמה היו במקום עוד כמה מוזיאונים קטנים עם אוסף המכוניות שלו, המטוס הפרטי שלו, ודברים אחרים. או כמו שהגדיר את זה מישהו אחר: היו במקום עוד הרבה חנויות של מזכרות שהיו צמודות לחדרים עם פריטים שאלביס פעם נגע בהם. לא התאפקתי וקניתי לבנזוג ספר מתכונים של כל המנות שאלביס אהב לאכול. אני כבר "ממש" מחכה ל-Tennesse Country Ham with Red-Eye Gravy הוא יכין לי!

והמזכרת הכי נחמדה שקניתי שם היתה View-Master - המשקפת-צעצוע ששיחקתי בה שעות בתור ילד. מכניסים לתוכה גלגל של תמונות (במקרה הזה של גרייסלנד) ורואים דרכה תלת-מימדי. כל כך רטרו שזה מגניב!


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏