ארכיון פוסטים מהחודש "יוני, 2008"

איך להפוך לזונת תקשורת בשבע שקל

יום ראשון, 29 ביוני, 2008

ולרגע קט אחד הרגשתי כמו נינט, והבנזוג - ליהודה לוי נהפך. החיוכים שפעו לכל עבר, רעש צקצוק המצלמות סחרר אותי, והעצירה במקום בכל פעם שנשלפה עדשת צילום, הפכה לחלק טבעי של ההליכה הטווסית שסיגלתי. האם זהו האושר? האם כך מרגיש סלב בשנקל?

שוב מסתבר כמה קל לתעתע בתקשורת המקומית והעולמית. אחרי שכבר הופענו בכתבת ערוץ 2 על המצעד בתל אביב, נפלו הפעם קורבן לתעלולינו: ערוץ 2, ערוץ 9, ידיעות אחרונות, Google, Associated Press ו-NineMSN. ושיהיה ברור - מדובר בטריקים זולים ובסיסיים שאפילו אורלי ויינרמן כבר הספיקה לשכוח.

ומהו אותו סוד מופלא שכל יחצ"ן היה מת לגלות? איך מופיעים בחדשות ערוץ 2 פעמיים בחודש אחד? התשובה מביכה בפשוטתה: קשת שיער של מחושי פרפרים. זה האביזר האופנתי, אותו רכשנו ב-7 שקלים לחתיכה בשוק לוינסקי בפורים האחרון, ושהקפיץ אותנו לכותרות! בחיי! הגענו למקום ההתכנסות לפני המצעד, עדיין חשופי ראש, ישבנו על הדשא וקשקשנו. אחרי כמה דקות חבשנו את מחושי הפרפרים ותוך דקה (בדיוק) נכנסו המצלמות לפעולה.

מצעד הגאווה ירושלים 2008 ידיעות אחרונות
ידיעות אחרונות, 27.6.08, לחצו להגדלה כדי לראות את הפרפרים בפעולה

זה גם הזמן לקטר, שמעבר לאנשים הנחמדים שמבקשים לצלם אותך, או עושים את זה מרחוק, היו כמה די חצופים שפשוט תקעו את המצלמה שלהם בתוך הפרצוף שלי, ואיזו אחת (ואני לא מגזים) צלמה אותי עשרות פעמים. בחיי שאני לא מבין למה. אבל - מקום ציבורי, מצעד גאווה, אולי עדיף שאני אהיה יפה ואשתוק.

אבל בעוונותי, גיליתי שאני בעצם קצת נהנה מתשומת הלב הזו… ויותר גרוע מזה - מחפש אותה… טוב, נו, אז דרכתי על כמה הומואים כדי לעמוד בשורה הראשונה, הדפתי כמה לסביות שצעדו לפני והסתירו אותי, הקפדתי לצעוד רק ליד אנשים שלבשו שחור כדי להראות ססגוני…

האם זה הופך אותי לבן אדם רע? שטוח? רדוד? נבוב? רודף פרסום ותהילה? כנראה שכן. התקשורת, מסתבר, היא כמו סירנה מפתה, כמו הטבעת - אתה חושב שאתה גיבור גדול בזמן שהיא משתלטת עליך והופכת אותך לעבד שלה. תעשו טובה, בפעם הבאה שתראו אותי, תנו לי איזו צ'פחה על הראש, שאני אזכור איפה אני חי.

שעמום ופחד במצעד הגאווה, ירושלים 2008

יום שישי, 27 ביוני, 2008

"משעמם" - זו המחמאה הגדולה ביותר ששמעתי על מצעד הגאווה בירושלים השנה. כנראה שאם לא דוקרים אף אחד (כמו לפני שלוש שנים), או לא יורקים עליך (כמו שעשו על חבר בשנה שעברה), זה כבר לא ממש מעניין. אולי באמת זמנים טובים הגיעו, בהם הומואים, לסביות, טרנס, בי וחברים צועדים בצד אחד, חרדים מפגינים בצד אחר. אין אלימות. כמעט ואין איומים. לפחות ההנהגות של שני הצדדים מנסות להגיע לפשרות ולכללים המקובלים על שני הצדדים. זו התקדמות. זה יפה.

וגם יפה היה לראות את אלפי הצועדים שמחים ורועשים. כמו בתל אביב, וכמו תמיד, כמעט כולם נראו כמו שהם נראים ביום יום. היה מגוון גדול של אנשים שבאו לתמוך בזכויות להט"ב באופן פרטי ובזכויות אזרח ואדם באופן כללי. הרבה דתיים צעדו: זוגות בנים, זוגות בנות, זוגות מעורבים, יחידים בכיפות בצבעי הקשת. גם בתל אביב רואים קצת, אבל פה נראה היה שיש כל כך הרבה! במיוחד רגשו "בת קול", ארגון של לסביות דתיות, שנראו נחרצות ואמיצות.

בת קול, מצעד הגאווה, ירושלים 2008
בת קול, ארגון לסביות דתיות (לחצו להגדלה)

ערן ועופר, מצעד הגאווה, ירושלים 2008
זוג פרפרים מתכונן למצעד (לחצו להגדלה)

כמובן, כל מיני חברים וידידים צעדו גם כן, ותמיד שמח לפגוש את כולם. אבל בפרס "המפגש המרגש ביותר" למצעד גאווה בשנת 2008, זוכה "חולפת", קוראת ומגיבה נאמנה של הבלוג הזה וגם של הבנזוג, שזיהתה אותנו (איך לא) מתוך מאות התמונות הפרושות באתר הזה ובאה להגיד שלום. זה היה כייף גדול.

בכל זאת היה גם משהו קצת לא נעים בהתכנסות מאחורי גדרות הבטחון ואלפי השוטרות והשוטרים (למרות שחלקם נראו מצוין במדים!). גם לפני המצעד, גם לאורך המצעד. גם נדמה לי שמרוב רצון לאבטח, בסופו של דבר הציקו ליותר מידי אנשים שהלכו במצעד רק בגלל שחבשו כיפה, וכאמור, היו לא מעט כאלה. אולי עם השנים, גם האבטחה ההיסטרית תשכך… לי בכל מקרה, באופן אישי, היתה היתקלות קצת ביזארית עם שוטרת בכינוס בסוף המצעד בגן הפעמון. דמיינו שוטרת רצינית, במראה ערסי-לייט, עבת בשר משהו, מתקרבת אלי באיטיות:

שוטרת (בטון נמוך, שקט ותקיף): אני רוצה את הדגל שלך (ומסתכלת על דגל הגאווה הקטן שהחזקתי ביד).
ערן (קצת בשוק, תוהה אם הוא אמור לצחוק או לפחד): אבל… (מחפש מילים) זה הדגל שלי…
שוטרת (ממשיכה להיות קשוחה ושקטה): אבל אני רוצה אותו.
ערן (מחליט להתחיל לפחד): אאממממ… אולי תקני לך דגל משלך?
שוטרת (ב"הגיון" ברור): אבל אין לי איפה לעשות את זה. אני רוצה את שלך.
ערן (מסתכל מסביב בעצבנות): או! הנה, יש שם שולחן שמוכרים בו דגלים!
שוטרת (פתאום נעשית נחמדה): נכון. יופי. כוחות הבטחון המזויינים מודים לך.
ערן (מזויינים זו לא מילה!): כן, כן, בהצלחה (תופס את הרגליים ובורח).

ועל שלל הופעותינו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, הלאומית והבינלאומית (!!!) בפוסט הקרוב.

מצעד הגאווה, ירושלים 2008 מצעד הגאווה, ירושלים 2008
בחור שמח במיוחד, ובחור פוליטי במיוחד (לחצו להגדלה)

חד
חד"ש ואדומים אחרים, שצעקו ססמאות הכי יפה מכולם (לחצו להגדלה)

גנדר-קווירז, מצעד הגאווה, ירושלים 2008
הקווירים, הטרנסים, הפוליטים והבועטים (לחצו להגדלה)

המלצה לפסטיבל הסרטים הלהט"בי

יום שישי, 27 ביוני, 2008

פסטיבל הסרטים הבינלאומי לקולנוע לסבי, הומו, בי וטרנס מתקיים בימים אלה בסינמטק. ראינו כבר סרט אחד טוב: "הצד המזרחי של החומה" שהופק בחלקו באופן לא חוקי במזרח גרמניה ב-1985, וסרט שני מצוין: "כדורגל במחתרת" שמספר על הנסיון לארגן משחק כדורגל נשים באיראן (!) בין נבחרת גרמנית ונבחרת איראנית. עוד בקנה: "מיטה לשלושה", "25 סנט להצצה", ו"מקלט".

אבל ההמלצה היא דווקא על סרט תיעודי שנקרא Red Without Blue, שראינו בעבר בפסטיבל במלבורן. הוא מציג ביום שבת 28.6.08 בשעה 13:00. אם אתם סומכים עלי, רוצו לראות אותו מבלי בכלל לברר על מה ולמה הוא. הוא מקסים ומדהים. ואם אתם בכל זאת סקרנים, אז הנה מה שכתבתי עליו עבר, זה העמוד באתר הסינמטק, וזה אתר הסרט.

שוק בשר

יום חמישי, 26 ביוני, 2008

על חורבותיו של ה"סדאמוס אמורי", הפיק-אפ בר ההומואי בנחלת בנימין שנסגר לאחרונה, תפתח בקרוב (כך ראיתי בשלט) מסעדת בשרים כשרה.

תכלס? זה די להחליף שוק בשר אחד בשוק בשר אחר, לא?

לקראת מצעד הגאווה והסובלנות, ירושלים 2008

יום רביעי, 25 ביוני, 2008

קול קורא לכל מי שדמוקרטיה, זכויות אזרח וזכויות אדם חשובות לו - בואו והצטרפו למצעד הגאווה והסובלנות בירושלים ביום חמישי הקרוב (26.6.08).

ואלו הדברים הנאים שאמר יונתן גר, מנכ"ל הבית הפתוח, הארגון הירושלמי ללסביות, הומואים, טרנס ובי:

"נפגשנו עם רבים מראשי הציבור החרדי והדתי לאומי, על מנת לקדם הבנה משותפת ובמיוחד כדי למנוע אלימות מיותרת בעיר. מצעד הגאווה יתקיים במרכז ירושלים, אך התנהלותו תמחיש את מחויבותנו לפעול יחד עם משטרת ישראל ומנהיגים דתיים להפחתת שנאת החינם בעיר. מצעד הגאווה הינו מבחן לדמוקרטיה וליכולת קבלת האחר. גם אנחנו מתכוונים לעמוד במבחן הזה, ולהפגין באמצעות המצעד את הכבוד הרב שרוחשת הקהילה ההומו-לסבית-בי וטרנס לכל אוכלוסיות העיר בה אנו חיים".

מצעד הגאווה ירושלים
התמונה מהאתר Jerusalem Shots

ובכל זאת, עדיין עומדות בעינן הצעות החוק של חברי הכנסת של ש"ס המבקשות לצמצם את חופש הביטוי בבירת המדינה הפסאודו-דמוקרטית בה אתם חיים. לעיריית ירושלים (גוף פוליטי) תהיה הסמכות למנוע ממכם להביע את דעתכם בנושאים כמו מעמד בית המשפט העליון, הפלות, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. הסיבה: "פגיעה ברגשות הציבור" או "פגיעה בערכים דתיים".

וכן, גם מצעדי גאווה. גם זו דוגמה לאפשרות שיש היום למיעוט להביע את דעתו. זכות שקיימת היום לכל המיעוטים - גם לחרדים. גם הם מיעוט. והזכות הזו צריכה להשמר עבור כולם, ולא להצטמצם. אם גם אתם חושבים ככה, אתם יותר ממוזמנים לבוא לצעוד איתנו.

יש לי עוד מקום אחד פנוי באוטו העולה לירושלים, ואשמח לתת טרמפ למי שמחפש (-:

רוסיה נגד הולנד וערן נגד הערסים

יום שני, 23 ביוני, 2008

בעוונותי הרבים מצאתי את עצמי רואה אתמול את רבע הגמר השלישי ביורו 2008 (זה כדורגל, נכון?). לא שבאמת התכוונתי, אלא שצירוף של מפגש חברים, וערב על הים הפך גם לצפייה במסך הגדול שהותקן במקום.

המשחק (רוסיה נגד הולנד) היה בסה"כ מעניין (אני באמת אומר את זה?) וגם קצת הפכפכך. הבנזוג חיקה את השדרנים והנפיק קלישאות ספורט קלאסיות. היו כמה שחקנים חתיכים (כמובן הולנדים) והחברה היתה טובה. אלא שבערך 5 דקות אחרי שהתיישבנו על כסאות הפלסטיק הסתבר שחוץ מאירוע ספורטיבי, הולך להתחולל במקום מיצג סוציולוגי-אנתרופולוגי, שלא לומר ערסולוגי.

שלושה בחורים, לא רחוקים מאיתנו, שישבו בשורה הרביעית מול המסך, החליטו שהם לא רואים מספיק טוב. מסתירים להם. הפתרון הכי הגיוני מבחינתם היה לערום 3 ואפילו 4 כסאות זה על זה, כדי לצפות במשחק כמו מלכים. אה, זה שישבו אנשים מאחוריהם, שפצחו בצעקות, זה לא הזיז להם. כולל משפטי מפתח בסגנון: "את בכלל לא באת לראות את המשחק, את רק מדברת עם החברות שלך" (וזה עוד לפני שהמשחק התחיל!). גם המלצרים לא הצליחו לשכנע אותם לחזור לקומתם הטבעית (למרות שפנו אליהם בכינויי החיבה "אחי" ו"גבר"), ורק בעל המקום פיתה אותם לעבור למקום אחר.

כל הגסות, הצעקות והאנטיפתיות די עשו לי רע. אבל חשבתי שבזה העסק נגמר. שמחתי שהתיישבנו קצת בצד ולא בתוך הבלגן, והמשכנו בשלנו. עברו עוד 10 דקות, ופתאום ראיתי פרצוף מוכר גורר 3 כסאות ומתיישב על שלושתם די קרוב אלי. אבל את החום קיבלתי כשראיתי את החבר שלו (שצעק על האישה והחברות שלה) מגיע עם ערימת כסאות משלו ומתכוון להנחית אותם בדיוק לפני (מבלי שהוא כמובן יטרח להציץ מה נמצא מאחורי הגב שלו). אזרתי את כל כולי ופניתי אליו בטון שקט אבל בשפה שקיוויתי שיבין: "גבר, אתה לא יכול לשים פה כמה כסאות, אתה תסתיר לנו".

למזלי, כנראה אוסף התלונות שהוא קיבל ברבע השעה האחרונה הזיז אצלו משהו. הוא התעצבן, לקח כסא אחד, ישב לפני בהפגנתיות ורטן במשך כל המחצית הראשונה. בהפסקה עוד הלך לצעוק על החבורה המקורית שהעירה לו, כנראה כדי להרגע.

שני הבחורים האחרים המשיכו לשבת על מספר כסאות במשך כמעט כל המשחק. כשהחוף התמלא והתמעטו הכסאות ניגשו אליהם אנשים שוב ושוב וביקשו כסא או שניים. אחד מהם לא היה מוכן לוותר על שלושת הכסאות שלו בשום פנים ואופן. הוא קם וחיפש כסאות פנויים לכל מי שרק שאל, כדי שהוא יוכל להמשיך ולתפוס גובה. ממש נשמה. חבל שהוא פספס את יום המעשים הטובים.

ואחרי כל זה, הולנד בסוף הפסידה! בקיצור, כל הערב הזה הלך ישר לתיקיית מוטיבציה.


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏