עלילות נויפלד בעיר זרה

אחרי שבילינו בברלין, שכרנו רכב ונסענו לכיוון פרנקפורט. היעד היה עיר קטנה בשם גיסן (Giessen) שמתגוררים בה זוג חברים גרמנים. מסתבר בדיעבד, שמדובר כנראה בפתח תקווה של גרמניה. "גיסן?!?!", הביט בנו בפליאה ובזעזוע כל מי שסיפרנו לו שאנחנו נוסעים, "מה איבדתם בגיסן?!?!!".

הדרך לשם אורכת כמה שעות טובות, ואפילו פיצלנו אותה ליומיים וביקור בעיר ציורית אחרת (Goslar). נסענו לאורך מרחבים פתוחים, ירוקים ויפים, והכל כמובן דרך כבישים מהירים בלי הגבלת מהירות (האוטו-באן). זה לא כל כך עזר כשהיינו תקועים בפקק בן שעה בגלל עבודות בכביש, אבל חוץ מזה, היה יופי.

אבל בנסיעה באוטו, כמו בנסיעה באוטו (כמו הנסיעה הזו, וכמו הנסיעה הזו) חייבים לשיר! ככה זה. ובמקרה הספציפי הזה אפילו גם לרקוד:

(מומלץ לצפות בוידאו באיכות הרבה יותר טובה בעמוד ביוטיוב. צריך רק ללחוץ על "Watch in High Quality")

קשה להתחמק מהנושא היהודי בברלין. לא שמישהו מנסה, אלא שלפחות ברמה הויזואלית והלאומית זה מופיע בכל מיני צורות. הגדולות הן אנדרטת השואה החדשה יחסית, המוזיאון היהודי (תחת הכותרת: "לא מה שציפיתם לו"), בית כנסת ומרכז תרבות גדול ומשופץ שנפתח בשנה שעברה וכו'. התזכורות בגודל הבינוני הן שלטים במקומות מרכזיים ואחרים שמציינים מה קרה ומה אסור לשכוח. והקטנים הם ריבועים בגודל 10X10 ס"מ בערך שמוטבעים בתוך המדרכות בכניסה לבתים ומציינים יהודים בשמם שזה היה מקום מגוריהם האחרון ולאן נשלחו למות (זה פרויקט שדיירי הבית הנוכחיים מממנים אם הם רוצים).

אחד המקומות שביקרנו בהם הפעם היה אתר ההנצחה בתחנת הרכבת של גרונוואלד, משם נשלחו יהודי ברלין לפתרונם הסופי. הרציף ההוא כבר אינו בשימוש, אך פסי הרכבת שכבר לא מובילים לשום מקום נותרו במקומם. לפני מספר שנים קבעו על הרציף לוחות המציינים את כל המשלוחים שנעשו שם: תאריך, מספר היהודים ויעד הנסיעה. פירוט קר, יבש ופשוט שממשיך לאורך מספר שנים. הרציף מוקף שיחים וצמחיה גבוהה ונותן לך לרגע הרגשה של אמצע שום מקום. אבל זה ממש לא נכון - יש מסביב הרבה אנשים ומקומות, ואני מנחש שהם היו שם גם לפני 60 ו-70 שנה.

יום אחרי, נסענו ברכבת בתוך ברלין. זקן נמוך, עגול פנים וחבוש בקסקט ביקש שאפתח את החלון הגבוה שמעליי. אחרי שהודה לי, התיישב לידי, ואמר:

זקן (ספק שואל ספק קובע): .you are a jew

אני (קצת מופתע, תוהה מה אני אמור לענות): .yes I am

זקן: .I thought so. me too, but I am from russia

אני: we are from israel

זקן: ?are you going to grunewald

אני: ?no, been there yesterday. are you from berlin

זקן: .no, from Bremen

אני: .I am Eran and this is Ofer

זקן: ?I am David. is this your brother

אני: .no. my partner

זקן: .oh, your friend. I thought so. me too, also have a friend but he is german

זה היה מפגש מוזר מאוד, שהסתיים בערך דקה אחרי, שכל אחד מאיתנו המשיך לרכבת אחרת. דווקא היה יכול להיות מעניין לדבר איתו, לשמוע מאיפה, מה, מי, איך, למה, יהודי מרוסיה, הומו בגרמניה, הוא אפילו ידע כמה מילים בעברית. אולי דברים כאלה קורים רק בברלין.

יש אנשים שחושבים שלבשל או אפילו ללכת לסופר זו מטלה עבורם. יש אנשים שלא יעלה על דעתם ללכת לסופר או לבשל בזמן שהם בחופש. למה מה קרה? מה עשינו רע? אנחנו בחופש, לא? אבל לא הבנזוג. הבנאדם שביקור שיגרתי שלו בסופר יכול לארוך שעה קלה (ותמיד נורא מופתע כשאני חוזר משם מאוד מהר), לא יפספס את ההזדמנות לפקוד סופרים במדינות זרות. ואני לא מתכוון להציץ ולצאת, אלא לטייל לאורך המעברים ואף לקנות דבר אחד או שניים (או עשרה). האטרקציה, כמובן, היא כל אותם פריטים שפשוט אין בארץ, או אין במגוון נאה כל כך.

ובברלין, מסתבר, בכל-בו הגדול והיוקרתי KaDeWe (שהיה כמובן בבעלות יהודית אי שם בשנות ה-30) קראו לקומה שלמה על שמו של הבנזוג. זו קומת האוכל הענקית והמדהימה שכולה פיינשמעקר (כך במקור בגרמנית). יש שם את כל סוגי המזון, גם לקנות וגם לאכול. בין המדפים (שמעוצבים כמו חנות כלבו ולא כמו סופר) יש מספר גדול של ברים בהם אפשר לשבת לאכול סוגים שונים ומגוונים של מאכלים (יפני, צרפתי, איטלקי, עוגות וקינוחים ועוד). הכל טעים, גדול ואיכותי, וכמובן ששבנו וביקרנו בה.

כך ברוב הלילות אכלנו במסעדות במקומות שונים בעיר. בדרך כלל אנחנו מעדיפים קטנות או בינוניות עם קצת "אופי". אבל אחרי הביקור בסופר, והביקור ב-KaDeWe, בערב אחד השבוע אכלנו "בבית" במקום במסעדה בחוץ. אנחנו גרים במין מלון דירות, כלומר דירה שכורה, שיש בה מטבח מצויד ומוכן לכל. אני חושב ששמעתי צהלות מכיוון הארון בזמן שהבנזוג הוציא את המחבת, והכיריים זמזמו בעליצות כשגילו שמפעילים אותן - זו כנראה היתה הפעם הראשונה מאז שבנו את הדירה הזו שמישהו מבשל בה! ועוד איזו ארוחה: סטייקים לבנים (קטנים וחמודים) עם צ'טני מנגו, ותוספת של שלושה סוגי פטריות מבושלות עם בזיליקום (טרי ישר מהעציץ) ובצל. תענוג שמתחרה בקלות מול כל המסעדות שאכלנו בהן בברלין.

בשנים האחרונות הצטרף עוד סידור לקראת הנסיעה לחו"ל (יחד עם רשיון נהיגה בינלאומי, ביטוח וכו') והוא הטלפון הסלולרי. איך מתקשרים, דרך מי, אל מי, כרטיס סים, כרטיסי חיוג. לא חסרות אופציות.

כלקוח אורנג' נכנסתי לפני כשנה לאתר האינטרנט של החברה כדי לבדוק את מחיר השיחות הבינלאומיות. ואכן בטבלה ארוכה ומפורטת היה רשום לצד כל מדינה, את מחיר השיחה לדקה. וואוו, חשבתי לעצמי, המחירים ממש נמוכים. נעים סביב 1 פלוס מינוס. אלא שמבט דקדקני יותר גילה את משפט המפתח הבא שהתייחס לכל המדינות ולכל המחירים:

לנוחיותך, המחירים נקובים בלירות שטרלינג.

לנוחיותי?!?! כלומר, אני נוסע לצרפת, או ארה"ב או אוסטרליה, ולכן נוח לי לחשוב שהמחיר שאתם מציגים לי הוא 1 שקל, בזמן שאתם מתכוונים לקחת ממני פי 8 מהמספר שרשמתם על המסך?!?!?

אלא שהלירה האנגלית, כמו הדולר, צנחה בשנה האחרונה מ-8.78 ש"ח ללירה ל-6.36 ש"ח ללירה. אני בינתיים כבר התרגלתי, ונוח לי מ-א-ו-ד עם הלירה האנגלית. אבל כנראה שבאתר של אורנג' יודעים יותר טוב מה נוח בשבילי. כי עכשיו באופן מפתיע:

לנוחיותך, המחירים נקובים בשקלים חדשים.

בוא נקווה שלאורנג' תהיה מספיק יושרה להשאיר את המחירים צמודים לשקל, כי זה מה שמראש היה יכול להיות נוח לי ולא להם, ולהפסיק לשגע את כולנו.

הקמפיין החדש לחסכון במים תחת הססמא "ישראל עוברת מאדום לשחור" הוא לא רע. הוא חשוב, הוא רלוונטי, הוא קולע לבעיה שלכולם כבר נמאס, משעמם ולא מזיז יותר לשמוע על הקו האדום, אבל…

יש שני דברים שחסרים לי. בנוסף לחינוך, חשיבה וחסכון של כל אחד מאיתנו במים, מעניין אותי לדעת כמה ממשלות ישראל כבר חלפו מבלי שסיפקו פתרון אסטרטגי למה שמכונה "משבר המים של ישראל". כי אני שמעתי טענה, שנשמעת לי מספיק הגיונית כדי להתייחס אליה ברצינות, והיא שאין משבר מים בישראל. כלומר, יש היום בעייה, אבל בהחלט יש לה פתרונות. אפשר להתפיל מים, אפשר לייבא מים, אפשר לקדם תוכניות למחזור וייעול השימוש במים. הכל עניין של כסף, של סדר עדיפויות ושל ראייה לטווח ארוך. אז חוץ מקמפיין חינוך לאזרחים (שהוא כאמור חיובי), אולי צריך גם קמפיין חינוך לפוליטיקאים. לא היו צריכים לחכות ל-2008 כדי להזכר שצריך לקדם תוכניות כאלה.

והדבר השני שחסר לי בקמפיין (בהנחה שלא פספסתי מודעות) זה הנחיות מעשיות: מה לעשות ומה לא לעשות. נכון, אני יכול לחשוב בעצמי על רעיונות, או להכנס לכל מיני אתרים, לחפש ולמצוא שלל עצות, או כמה טיפים לחסכון במים. יש כל מיני אתרים שעושים את זה. אבל למה להתאמץ? אם המצב כל כך קריטי, ורוצים לשכנע כמה שיותר אנשים, יותר פשוט שכל מודעה תכיל כבר את העצות והגזרות האפקטיביות ביותר. בבקשה תניחו שאני טיפש ועצלן - תגידו לי מה לעשות בצורה הכי ישירה והכי פשוטה!

גם חלקים גדולים באוסטרליה סובלים מבצורת, ובתקופה שהיינו שם התפרסמו בדיוק הנחיות כאלה בכל העיתונים (שהתעדכנו עם החרפת המצב). וכשנותנים עצות ולא רק ססמאות קליטות, הרבה מאוד אנשים מיישמים אותן וגם אנחנו עשינו את זה. וגם פה - בינתיים הטבענו בקבוק מים בתוך הניאגרה כדי לצמצם את כמות המים בכל שטיפה, כמובן סוגרים את הברז כשמסתבנים (בחורף אני לא מוכן, אבל עכשיו קיץ, אז זה בסדר) והתחלנו להתקלח כשלצידנו דלי שאוגר את המים בזמן שמחכים שהם יתחממו או סתם תוך כדי המקלחת. במי הדלי אפשר אחר להשקות עציצים, לשטוף רצפה, להשתמש בשירותים (במקרים קלים) ועוד.

מי אמר רגליים סקסיות ולא קיבל?

החוכמה היא כמובן שההתייחסות הרצינית לנושא, גם של כל אחד מאיתנו וגם של הפוליטיקאים, לא תעלם ברגע שיהיה חורף גשום אחד. לזה נצטרך כנראה עוד לחכות לראות.

מתוך שלל המראות והחושים ביום הראשון שלנו בברלין, נחקק בלשוני דווקא טעם אחד קצת מוזר: טעמו של דרדס כחול.

הקיץ השנה בברלין קצת אפור וקריר, ובכל זאת לא נפקד מקומן של הגלידריות. ובשתיים מהן, ראיתי טעם כחול זרחני שזועק "צבעי מאכל רדיואקטיביים". על התווית כתוב Himmelblau (שזה אמור להיות כחול בהיר או שמיים כחולים), וציור של דרדס מחייך. ביקשתי לטעום ומהר מאוד כרכמתי את פני לאור הטעם המתוק-המוזר (אולי סוג של מסטיק?).

בקיצור, לא נותר לי אלא לחשוד ש: תינוקות עם דם אדום לפסח זה אווט, ודרדסים כחולים זה אין. אגב דרדסים בגרמנית זה שלומפ (Schlümpfe).