עלילות נויפלד בעיר זרה

רון חולדאי לא נוהג להתראיין בתקשורת, ותקופת הבחירות היא בטח לא סיבה לשנות הרגלים. במקומו, נשלח מספר 2 ברשימת תל אביב 1 וסגן ראש העיר, דורון ספיר, לראיון בעיתון העיר. ספיר המכהן גם כיו"ר ועדת התכנון והבנייה של העירייה התייחס לשלל נושאים הקשורים לעיר, ועל כל השאלות ענה בצורה מאוד יפה והגיונית. יותר מידי יפה והגיונית. ובמיוחד הפריעה לי התשובה היפה וההגיונית שלו בנושא מגדל נווה צדק (מגדל נחושתן). באופן מפתיע הוא דווקא הסכים שמדובר "בדבר נורא" ואפילו שזו "טעות תכנונית". מה זה? ימות המשיח הגיעו? אבל אל דאגה. עם כל זה אין מה לעשות, כי לדבריו:

זה מגדל שאושר הרבה לפנינו.

וזה כבר לא נשמע לי הגיוני. או לפחות מספיק חשוד כדי שאנסה לבדוק את זה. זה נכון שיש כל מיני החלטות ואישורים שניתנו אפילו לפני 20 שנה ומאז הן תקועות. אבל גם 10 שנות הכהונה של חולדאי הן זמן ארוך. לא יכול להיות שאין לעירייה שום קשר למה שקרה שם. התחלתי עם הכתבה של הארץ, שכונה ומגדל, מלפני כמה חודשים. שם מספר היזם של המגדל, לוי קושניר, על ניסיונו עם העירייה:

את אישורי הבנייה הסופיים קיבלו ב-2002, בלי קושי רב "מכיוון שהמגדל רק הוסיף לשכונה", אומר קושניר. "יזמנו פרויקט נדל"ני יחד עם העירייה, חשבנו ביחד איך מביאים תושבים לדרום… לנו ולעירייה היתה מטרה משותפת: לשפר את חזות העיר בדרום, וזה מה שעשינו. הכל נעשה בתמיכת העירייה וראש העיר רון חולדאי".

למי ששכח על מה אנחנו מדברים. צילום: דן קינן, מתוך עיתון הארץ בהמשך הכתבה מספרת ומתרעמת חברת המועצה וראש מרצ, מיטל להבי:

בתב"ע (תוכנית בניין עיר) המקורית של מתחם נחושתן… הותר לבנות במתחם שני בניינים של 9 ו-11 קומות. ב-99' הופקדה תוכנית חדשה למקום [למגדל - ע.נ.]… ההסבר לשינוי היה שהיזם קיבל מטלה ציבורית: שיפוץ שלושה מבנים היסטוריים למרגלות המגדל וייעודם לשימוש הקהילה. ב-2004, במפתיע, שוב הופקדה התוכנית בוועדה המקומית לתכנון ובנייה: מגדל נוה צדק כבר היה בנוי, אבל הבתים שהוגדרו לשימור, עברו בגלגול השלישי של התב"ע, לשימוש מסחרי. זה מרתיח. במקום שהמבנים ישמשו את תושבי השכונה הם ייהפכו למסעדות.

אבל זה לא הספיק לי. כמו שאומרים אצלנו: "לא התעצלתי" ויצאתי לחפש את תוכניות הבניין האלה בעצמי. מסתבר שלא צריך לחפש רחוק. כמות נכבדת של התוכניות הנ"ל נסרקו והן נגישות באינטרנט באתר המפות העירוני. תב"ע 2339 שהופקדה בשנת 1987 ונכנסה לתוקף ב-1989 מציינת במפורש (סעיף 9):

הבנין יכיל 2 אגפים, האחד בגובה של 11 קומות והשני בגובה של 9 קומות.

תב"ע 2339א שהופקדה בשנת 1999 ונכנסה לתוקף ב-2000 משנה את התמונה (סעיף 8א):

גובה הבנין המותר עד 38 קומות, כולל קומת קרקע כפולה, קומת ביניים, 34 קומות מגורים וקומת גג.

עוד שתי תוכניות (3254 ו-2339ב' שאינן בארכיון האינטרנטי) אושרו בין השנים 2002 לבין 2005. אחת מהן כאמור, שינתה את ייעוד הבנינים המשומרים משימוש ציבורי לשימוש מסחרי. למי שלא זוכר, חולדאי ראש העיר מסוף 1998 ועד היום. כלומר האישור הראשוני להקמת המגדל וכל השינויים אחריו נערכו בזמן כהונתו, והאחרונים שבהם בקדנציה האחרונה לפני כשלוש שנים. איפה זה ואיפה "זה מגדל שאושר הרבה לפנינו"? עוד מזכירות המראיינות, ליטל גרוסמן וחן שמש, לדורון ספיר, שליד מגדל נחושתן מתוכננים מגדלים נוספים. אבל הוא טוען "לא שידוע לי". מעניין. למיטל להבי, החברה אף היא בוועדת התכנון והבניה, שדורון ספיר הוא יושב הראש שלה, ידוע קצת יותר:

"על רחוב אילת עומדים לקום לפחות שבעה מגדלים. מהצד הדרומי צפויים להיבנות מתחם ניבה שיכלול 26 קומות, מתחם ליבר שיכלול 32 קומות, מתחם האטד שיכלול 30 קומות, מתחם דיגל שיכלול 30 קומות ומתחם לפיד שיגיע ל-40 קומות. מצפון, ברחוב יצחק אלחנן יקומו שני מגדלים בגובה של 30 קומות. אותו רחוב עומד להתרחב לשישה מסלולי נסיעה."

מה אפשר ללמוד מכל הסיפור הזה? קודם כל, לקח ישן: על פולטיקאים (ועל כל הפולטיקאים) אי אפשר לסמוך. ככה זה. כבדהו וחשדהו. ושנית - לא לקבל אף תשובה כמובן מאליו, גם אם היא נשמעת טבעית והגיונית ביותר. משפטים בסגנון "אנחנו רוצים אבל משרד התחבורה/הפנים/איכות הסביבה לא מסכים" ו"אין לעירייה סמכויות בנושא הזה" הם דוגמאות קלאסיות. תמיד צריך לבדוק. מי יודע, אולי עוד תגלו שהפוליטיקאי מולכם יודע על מה הוא מדבר.

קריאה נוספת:

• עבדה קשה עבור כולנו בחמש השנים האחרונות - מיטל להבי (מרצ)
• דב חנין ומרצ - שילוב מנצח של חזון וניסיון

במסגרת יום תחבורה ציבורית הפיק ארגון תחבורה היום ומחר יום עיון בנושא שנערך בסינמטק. במקום הוצבה עמדת הנפקה של כרטיס רב-קו, כרטיס אלקטרוני חכם שאמור להחליף את כרטיסי הנייר בתחבורה הציבורית. על בואו הממשמש ובא הכריזו כבר ב-2007, הבטיחו שייכנס לשימוש נרחב ב-2008, ועכשיו מסתבר שמעבר לשימוש מצומצם השנה, רק ב-2009 יתחילו להשתמש בו בדן ובכמה חברות קטנות אחרות, אגד ב-2010 והרכבת - עוד נראה.

הפעם הראשונה ששמעתי על הרב-קו היתה בנסיעת אוטובוס לפני מספר חודשים. פוסטר גדול בישר על בואו ואני ניגשתי לקרוא את הטקסט המפורט (בערך בנוסח הבא):

כדי לקבל את את כרטיס הרב-קו עליך למלא טופס ו…

אחרי השורה הזו הפסקתי לקרוא.

ואני דווקא מסכים שכרטיס אלקטרוני חכם הוא רעיון מצוין, ויכול לעזור לשפר את הנסיעה בתחבורה ציבורית, והייתי מת להשתמש בו! אבל למלא טופס כדי לקבל כרטיס אוטובוס??? מי בדיוק יעשה את זה? כדי לעודד את הנסיעה בתחבורה הציבורית צריך שהיא תהיה קלה, נעימה, נגישה ופשוטה. לא להפוך אותה למשהו בירוקרטי.

הכנס איפשר לי לדבר עם אנשי רב-קו ונציג דן שהיה במקום. הם הסבירו לי שלמילוי טופס יש שני יתרונות:

• ביטוח על הכסף שבכרטיס - אם הכרטיס אבד, יוחזר לך כספך.
• אם אתה זכאי להנחה בתחבורה ציבורית (נוער, גימלאים וכו') - תקבל את ההנחה דרך הכרטיס עצמו.

רק אחרי דיון ארוך, הסתבר לי שאם ממש רוצים, אבל ממש רוצים, אז אפשר גם להוציא כרטיס אנונימי. בלי שם, תמונה או ייחוס אישי למחזיק בו. בשום פוסטר, או פרסום אחר (קובץ pdf) שראיתי עד כה בנושא הרב-קו לא אוזכרה האופציה הזו. להיפך - גיליתי שבקרוב גם נצטרך לשלם 10 ש"ח על התענוג שבהנפקת הכרטיס.

אני הסכמתי שהרישום מעניק יתרונות טובים. אבל הצעתי שיהיה ברור לכולם שאפשר להשיג את הכרטיס הזה בצורה פשוטה ואנונימית (נגיד ישירות מנהג האוטובוס, פיצוציות או תחנות אוטומטיות). בלי רישום, בלי טפסים, בלי כלום. ורק אם מישהו זכאי להנחה, או רוצה את הביטוח, הוא יידרש לרישום או הצגה של כל תעודה המוכיחה את זכאותו. עד כמה שאני חוויתי - ככה זה בחו"ל. הדגש הוא על נוחות, וזה מה שעושה את ההבדל בין משהו שמשתמשים בו לבין משהו שלא משתמשים בו.

תמריץ מקובל שהרב-קו כן מעניק, הוא הנחה של 20% על כל נסיעה רגילה (בדומה להנחת כרטיסיה). אבל הוא שוב מפספס בדיוק במקום בו נוסעים יעדיפו להשתמש בו על פני כרטיסים רגילים. לדוגמה, הכרטיס החכם בלונדון, oyster, הוא באמת חכם. הוא יותר חכם ממני וממך. הוא מחשב אוטומטית ורטרו-אקטיבית מהו הכרטיס הזול שהיית יכול.

נאמר שנסיעה בודדת עולה 5 ש"ח. וכרטיס חופשי יומי עולה 11 ש"ח. בתחילת היום אתה עשוי להתלבט האם לקנות חופשי יומי או לא. עם הכרטיס החכם בלונדון לא צריך לחשוב מראש. נסיעה ראשונה תעלה 5 ש"ח. נסיעה שניה תעלה 5 ש"ח. נסיעה שלישית תעלה 1 ש"ח בלבד! והחל מהנסיעה הרביעית - זה יהיה בחינם! וזה לא משהו חדש - כל תחקיר קצרצר על כרטיסים חכמים בעולם היה מעלה את זה.

אבל לא אצל הרב-קו. כמו שאמר לי איש החברה: "הכרטיס הזה אף פעם לא יהיה חכם יותר ממך". אז בשביל מה אני צריך אותו?!?!? דוגמה נוספת היא העובדה שבארץ חופשי יומי תקף רק אחרי השעה 9. כל זה מראה שמי שמנהל את הענינים עדיין מעמיד את הרווח הכספי שלו במקום הראשון, במקום לעשות הכל כדי לעודד את הנסיעה בתחבורה הציבורית.

ועוד דבר צריך לומר על ענייני פרטיות ומידע אישי. אילו נתונים הולכים לשמור לעצמן חברות האוטובוסים, שחלקן לפחות הן גורם פרטי מסחרי? האם יהיה רשום איפשהו שערן נויפלד נסע בקו 7 ביום שלישי מתחנה א' ועד לתחנה ב'? מי ישמור על הנתונים האלה? מי יהיה זכאי לקבל את הנתונים האלה? המשטרה? הממשלה? זה לא מופיע בפוסטר הצבעוני של חברת קווים.

ישראל היום החליט כנראה להתנקם בי. אחרי ש"פארתי והללתי" מאמר יחצני וקצת מביך של העיתון, הם החליטו להראות לי מה זה. מיום הפרסום ועד היום (כבר שבוע) מונח לו כל בוקר גליון חדש ונוצץ של העיתון בפתח דלתי (ולכל שאר דיירי הבניין). כמו שאומרים אצלנו: לנוחיותך.

הדבר האחרון שמתחשק לי לראות כשאני יוצא מהבית בבוקר זה את העיתון הזה. לא אכפת לי שזה בחינם. לא אכפת לי שאפשר לזרוק את זה לפח. לא אכפת לי שאולי בזכות החינמונים יותר אנשים קוראים עיתון. לא אכפת לי. זה הבית שלי. זו הדלת שלי. זה שטיחון קבלת הפנים שלי. זו צריכה להיות ההחלטה שלי אם אני רוצה עיתון מול הפרצוף בבוקר או לא. שלי, שלי, שלי. מספיק יש לי זבל בתיבת הדואר (האמיתית) ומידי פעם תולים לי זבל על הדלת עצמה. לא רוצה, לא צריך, די. אם אני ארצה את העיתון המצחיק שלכם, אני יודע למי להתקשר.

והתקשרתי - להתלונן. אבל אז הסתבר שכדי להפסיק את חלוקת העיתון, צריך לתת לשירות הלקוחות של העיתון (כי כאמור הפכתי ללקוח בעל כורחי) פרטים מלאים (שם, כתובת, טלפון). כלומר, אם קודם לא היה לי שום קשר ליישות הזו, ואח"כ הפכתי ללקוח אלמוני, אז עכשיו כדי לחזור ולהתנתק, הם מקבלים את כל הפרטים שלי. מילכוד 22. נכון, תיאורטית הפרטים הללו לא חסויים, אבל זה במסגרת מאגרי נתונים כלליים (בזק, משרד הפנים). ואילו עכשיו אני מופיע במאגר הנתונים של העיתון באופן אישי.

אם השליח יכול להשאיר לי את העיתון בפח בכניסה לבית במקום ליד הדלת,
זה ממש יכול לעזור, תודה.

ואז הגיע השיא. אחרי שלקח ממני נציג את השירות את הפרטים הוא סיכם ואמר:

אז אנחנו נעדכן את האחראים על ההפצה,
והעיתון יפסיק להגיע תוך 4 ימי עסקים.

תוך 4 ימי עסקים?!?!? עיתון שלא רציתי מלכתחילה, נכפה עלי, מבזבז לי זמן, כסף וכוח (ולעולם - דפים ועצים), ועכשיו אני צריך לחכות לו עוד 4 ימי עסקים?!?!?! נציג השירות לא הבין מה אני רוצה, ואני ביקשתי לדבר עם מישהו בכיר יותר. חזרה אלי אחר כך סוג של אחראית משמרת, שהיתה מאוד סבלנית ואדיבה (לעומתי, שהלכתי ואיבדתי את זה), אבל תכלס לא עזרה. הצעתי לה שבפעם הבאה יתקשרו לשאול אותי אם אני רוצה עיתון, ותוך 4 ימי עסקים אני אגיד להם שלא. היא הבטיחה להעביר את הבקשה במהירות ולהתקשר לברר ביום שני אם הכל בסדר.

כאמור אז היה יום חמישי. יום שני כבר עבר. היום שוב יום חמישי - והעיתון ממשיך להגיע כסדרו.

מה שמדהים אותי בכל העסק, שהשיטה ניצחה כבר מזמן במובן הפסיכולוגי. העובדה היא שלמרות שאני מתקשר לצעוק (בעיקר כדי להוציא קיטור) אני בכל זאת מרגיש קצת קטנוני. כאילו אני לא בסדר פה. המערכת רק רוצה בטובתי ואני זה שהורס את כל השמחה. מה בסך הכל הם רוצים? הם הרי נותנים לי משהו בחינם. הוא מעניקים שירות עד הבית. הם פה בשביל לעזור. למה אני עושה להם דווקא? למה אני חייב להסתכל על התמונה הגדולה? למה להתעקש לדבר גם על הצדדים השליליים בכל עסקה כזו? למה להזכיר שחוץ מהבחירה בין "ישראל היום" לבין "24 דקות" יש גם את הבחירה בלא לקרוא את העיתונים האלה? למה?

יום שישי. מסיבה. קהל קצת צעיר. זוג (בן ובת) עומדים לידי ומדברים:

הבת: עוד 10 שנים אני אהיה בת 30. וזה מה שהכי מפחיד אותי בעולם.

ואותי מפחידים ילדים כאלה.

אם אתם מסוג האנשים שנועלים כפכפים מתחילת אפריל ועד סוף נובמבר כדאי שתדעו על הסלקציה החדשה של מספר מקומות בעיר: קוד לבוש האוסר על גברים ללבוש גופיות, כפכפים, נעליים פתוחות, מכנסיים קצרים וחולצות צבעוניות או מקושקשות.

אני אישית דווקא אוהב בדרך כלל את התרבות הים תיכונית הנינוחה שלנו, אבל בסדר, נגיד שאיזשהו מקום רוצה להיות קצת יותר "מסודר". למה לא? אבל מסתבר מהר מאוד שזה לא רק זה, כפי שאפשר ללמוד מדברי בעלי מקומות הבילוי:

"הרעיון בא מאירופה"

זה כבר מסביר חצי מהעניין.

"המטרה היא שהמראה יהיה נקי ואחיד להנאתם של כלל הבליינים"

אם כלל הבליינים (או כלל בעלי המקומות) רוצים שכולם יראו כמו רובוטים משובטים, שיהיה להם לבריאות. אישית, זה קצת מזכיר לי את "אנשים אוהבים לגור ליד אנשים כמותם". אני דווקא מעדיף קצת לכלוך לפעמים.

"זה מקום מושקע ומשדר גבוה ומי שנכנס עם גופיה בולט לרעה במקום. אנחנו מבקשים למנוע את זה"

כל כך יפה מצידם לדאוג לתדמית של האנשים ושלא יבלטו לרעה. ממש שירות לקהילה. אלא שאני יכול להעלות בזכרוני כל מיני אנשים מושקעים וגבוהים שבולטים מאוד מאוד לטובה עם גופיה. גם זה שירות ל"קהילה".

ואז מגיעים לשורה התחתונה, או במילים יפות: cut the bullshit. מסתבר שגם בנים שעונדים שרשראות או תכשיטים עלולים לבלוט לרעה. האם זו הצהרה אופנתית או עוד דרך לעשות סלקציה לא רשמית ולא חוקית:

"זה נכון שגם שרשראות נבדקות בכניסה. זה תלוי מי לובש את השרשרת ומה הוא לובש איתה"

ולסיום:

"אין מה לעשות, הקהל שאנחנו פונים אליו קצת יותר פלצני וממעמד סוציו אקונומי יותר גבוה מהממוצע".

"אנחנו משתדלים שהחוק יפעל על כולם. מבחינתנו זה פחות עניין של מראה ויותר עניין של לבוש"

אין מה לעשות.

כאמור, קוד לבוש הוא לא פרי השטן, ובהחלט יש מקומות שניתן או אפילו רצוי להפעיל אותו. אבל העטיפה שלו במונחים כמו "מראה נקי ואחיד", "בולט לרעה" ו"תלוי מי לובש את השרשרת" מעלה ריחות לא נעימים של סלקציה חברתית ושל קבוצות הומוגניות שלא רוצות לראות או לשמוע על מי שלא נראה ומתנהג בדיוק (אבל בדיוק) כמוהם. אני דווקא די מרוצה מהעובדה שאני לא מכיר אף אחד מהמקומות שמוזכרים בכתבה. הם לא ממש עושים לי חשק ללכת אליהם.

ולחובבי וחובבות הנשים ביננו, אל חשש, כי:

"נכון, נשים עם כפכפים יכולות להיכנס. נשים בדרך כלל הולכות עם נעליים פתוחות וכן, גם כי זה יפה לראות נשים עם חלקי גוף חשופים".

כמעט ולא יוצא לי לעלעל בחינמונים הפזורים בכל פינה. אולם כשהזדמן "ישראל היום" לידיי לפני זמן מה, גיליתי שבעצם מדובר בעיתונות חוקרת, רצינית ובעיקר לא נותנת למובן מאליו לחמוק בלי בירור מעמיק.

במיוחד "הרשימה" אותי הכתבה "קפה עם שניצל", 26.8.08, בה נראה שעמדו הכתבת והעורכים באתגר עיתונאי מהמעלה הראשונה: איך אפשר לקדם 8 רשתות בתי קפה בכתבה אחת, ובכל זאת לשכנע את הקורא הממוצע שלא מדובר בכתבה יחצנית, אלא בתחקיר צרכני ראוי.

הפתרון: להמציא נושא, לתאר את המצב הקיים תוך שימוש בטקסטים יחצניים, ולעטר בציטוטים מפוצצים של מנהלי הרשתות. ובכן הנושא מוצג כבר בתחילת הכתבה:

בתי הקפה של היום כבר מזמן אינם רק קפה ומאפה… נראה כי לאחרונה רשתות הקפה הבינו כי קפה ומאפה לבדם אינם מספיקים… יותר ויותר רשתות קפה קלאסיות נכנסות לתחום של מנות אוכל חמות דוגמת בשר ופסטה.

נו באמת, כבר מזמן(!) בתי קפה הם לא רק קפה. ומה הדיווח העיתונאי החשוב כל כך (שכאמור הגיע באיחור של כמה שנים)? שחוץ מסלט עוף אפשר עכשיו גם להזמין שניצל? וואוו!!!

לאחר שבשלוש הפסקאות הראשונות הספיקה הכתבת לאזכר את ארומה, קופי בין, לחם ארז וקפה ג'ו, היא פונה לעדכן אותנו על תת-הרשת "ג'ו דיינר" בניסוח שמוכיח את כשרונה הטבעי ב-copy&paste מהודעות דובר הרשת:

מדובר בקונספט חדש למסעדה שתהיה פתוחה 24 שעות ביממה ותציע תפריט מגוון לכל שעות היממה וכן מזון מהיר.

קודם כל בכלל לא מדובר במסעדה. מדובר בקונספט. וזה לא סתם קונספט, כאלה כבר היו לנו. זה קונספט חדש. מוכנים? מסעדה שפתוחה 24 שעות ביממה. וזה לא הכל! יש לה תפריט מגוון. אני מתה, איך הם חשבו על זה? מי זה הגאון שחשב על הקונספט הזה? חבל שהם לא עלו על הפטנט של 25 שעות ביממה. זה היה יכול להיות קונספט חדש באמת!

ושלא תחשבו שכל גדולי רשתות הקפה לא ערכו תחקיר מדודק על הרגלי האכילה שלי ושלך, לפני שהם המציאו את הקונספטים הגאוניים האלה של פסטה 24 שעות ביממה:

הרשתות הסכימו כי מי שירצה ללכת למסעדה שמתמחה במטבח מסוים לא יאכל ברשת קפה, אך אפשרות זו מספקת מענה למי שרוצה לאכול במחיר שווה לכל כיס.

איזו הסכמה. איזה קונצנזוס נדיר. אבל לגבי מחיר שווה לכל כיס… הרוב המוחלט של רשתות הקפה לא מגיש אוכל זול. אם מסתכלים על סלט יווני שעולה 40 ומשהו שקל, אז ממש לא. אם משווים לפלאפל, חומוס וכו', אז גם לא. אולי אם מתייחסים לעסקיות צהריים, או לארוחה במקדונלד'ס אז זה באמת לא יקר יותר מדברים אחרים. אבל שווה לכל כיס? תלוי מי לובש אותו.

נעבור לניתוח של מנכ"ל קפה-קפה, שדווקא פותח בכמה דברי טעם בנוגע לאחוז מכירות הקפה מתוך כלל המכירות (20%) ולניהול עסק בזמן מיתון. אבל מסיים במשפט המשעשע:

הרעיון של הרשת שלנו הוא לתת מענה ב-50-60 שקלים לאדם. במסעדות יקרות יותר מחיר לאדם יוצא לפחות פי שניים.

שזה בערך כמו להגיד: במסעדות יקרות יותר המחירים גבוהים יותר. ושכל אחד יחשוב לעצמו אם 50-60 שקלים הם מחיר שווה לכל כיס (אני באמת חושב שאנשים שונים יתנו תשובות שונות).

אבל שלא תחשבו שג'ו-דיינר הם היחידים שיש להם קונספט ביד. חכו שתשמעו מה קורה באספרסו בר (ושוב תודה למי שהמציא את ה-copy&paste):

גם רשת אספרסו בר השיקה לפני כחודש קונספט חדש בשם: "אספרסו בר ביסטרו", שילוב של בית קפה איטלקי, בראסרי וביסטרו צרפתיים ומטבח מקומי… הקונספט נועד לתת מענה לצורך הגדל והולך ב"קז'ואל דיינינג".

אני סיפרתי לכם על הקונספט החדש שלי? ספגטי-בר-סושי? זה שילוב של מסעדה יפנית, טרטורייה איטלקית ומנגל גחלים לוחשות. הקונספט נועד לתת מענה לביקוש ההולך וגובר לתיאורים של בתי קפה שמגישים אוכל.

זה רק אני, או שכל הרשתות האלה (כולל נוספות שהיו בכתבה) נשמעות בדיוק אותו דבר? או שאולי בעצם יש כמה הבדלים בינהם? הנה אחד מהם אותו מציגה המנכ"לית של אספרסו בר על הקונספט החדש שלה:

השוק היום צפוף מאוד… יש רשתות קפה רבות, אך אין שום רשת בית קפה ביסטרו.

הבנתי. אין הבדל.

כשחושבים על זה, נדמה לי שבעצם העיתונים החינמונים ורשתות הקפה הם די דומים. הרבה מילים, ואפס אופי. ובגלל זה אני בדרך כלל משתדל להדיר את רגליי משניהם. בתי קפה פרטיים (שמגישים אוכל!!!) שהם גם טובים, גם לא יקרים יותר מהרשתות וגם טובעים באופי ובייחודיות נמצאים בשפע בתל אביב-יפו והסביבה: אורנה ואלה, פועה, דומיניק, קפה מיכל, בטא קפה, אידלסון 10, תולעת ספרים, בן עמי, הנסיך הקטן ועוד כל כך הרבה! רק חבל שאין להם קונספט.