לא רוצה להיות ישראלי שגר בחו"ל

התגובות הקיצוניות שהומטרו על ראשו של עידן בן-ברק, שכתב בזכות ההגירה מהארץ, הזכירו לי סעיף בחוק השיפוט הצבאי: זריעת בהלה וייאוש בקרב חיילים. נראה שאנשים רבים היו שמחים להעמיד את בן-ברק לדין על סמך הסעיף הזה, שלא לומר להעמיד אותו מול כיתת יורים.

הטיעון של בן-ברק פשוט: ניסינו, רצינו, אבל התבדינו. כמו כל שחקן פוקר טוב, צריך לדעת מתי לוותר וללכת - ומבחינתו מדובר באופן הכי מילולי. לוותר על ישראל כבית וללכת למקום אחר. כל כך הרבה חרא יש במדינה הזו, לעומת כל כך הרבה יופי במדינות כמו אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד ועוד.

בדומה לתיאורים הנאים של בן-ברק על אוסטרליה, גם החוויות שלי במלבורן בשבעת החודשים שאנחנו פה (ועוד בערך חודשיים עד שנעזוב) הן שזהו מקום קל, נעים, מסביר פנים, ורב-תרבותי. דוגמה קטנה: חבר ישראלי נכה שביקר באוסטרליה לפני כמה חודשים, היה צריך רק להתקשר לעיריית מלבורן, ולהסביר את מצבו כדי לקבל תו נכה לרכב השכור שלו. מישהו יכול לדמיין דבר כזה בארץ? קל פה. קל ונוח.

אבל זו לא כל התמונה. הבנזוג חזר פעם משירותים ציבוריים וסיפר לי שראה שם כתובת בנוסח: jews go back to the ovens. התחושה האינסטיקטיבית שלי היתה להזדעזע ולחשוב: "כאן??? באוסטרליה? זה לא אמור לקרות כאן". אבל מדחיקים. מזיזים הצידה וממשיכים בחיים הנוחים. זה לא שונה מבחינתי מצורת ההתמודדות שלי בארץ עם פיגועים בבתי קפה, עם אוטובוסים שמתפוצצים, וממה שכל אחד מאיתנו עושה כשהוא שומע על תאונות הדרכים וממשיך לנהוג במכונית שלו.

אין לי שום בעיה עם מי שמוצא לו מקום בעולם שטוב לו בו. שיהיה מצידי באמריקה, בהודו, על שפיץ של איזה הר, או מוקף כבשים וקנגרואים. כל המשפטים המתלהמים בתגובות לכתבה בסגנון נפולת נמושות, בוגד ופחדן, מעידות, לדעתי, יותר על המגיבים מאשר על כותב המאמר. אבל אני בהחלט לא מסכים עם נסיונות השכנוע של בן-ברק, שרק ע"י מעבר קבע לחו"ל אפשר למצוא את עצמך ובעיקר לגלות כמה קל ונוח להיות 'ישראלי שגר בחו"ל'.

בכלל הביטוי הזה 'ישראלי שגר בחו"ל' מעורר בי תחושה של זרות. מישהו שלא רק בחר להגר מישראל, אלא שאינו באמת מרגיש קשור למקום החדש שלו. לא חייבים. אני מכיר אנשים שלא מרגישים קשר משמעותי לשום מקום בו הם גרים. הם מגדירים את עצמם בצורות אחרות וחיים עם זה בשלום. אבל ישנם גם ישראלים שגרים בחו"ל במין גטו ישראלי מרצון. יש להם רק חברים ישראלים, הם כמעט ולא מעורים באקטואליה ובפוליטיקה המקומית, אוכלים, שותים ונושמים ישראל. לא שאני חושב שקל לחיות בארץ, אבל גם נראה לי שלא תמיד פשוט לחוות את הריחוק הזה ממה שאתה מרגיש כל כך קרוב אליו.

למרות הביקורת החריפה ושאט הנפש שאני מרגיש לפעמים כלפי ישראל והחברה הישראלית, הן עדיין מהוות חלק מרכזי בזהות שלי. אני לא רוצה להיות ישראלי שגר בחו"ל, מכיוון שבכל מקום אחר ארגיש זרות לא רק כלפי המקום, אלא גם כלפי עצמי. קל לי במלבורן, וכייף לי פה מאוד, אבל זה לא "באמת" אני שגר פה. זה מין "אני" מושאל לתקופה קצובה. כי אני זה גם תל אביב. אני זה גם חומוס ערבי טוב. אני זה גם מוזיקה ישראלית ברדיו. אני זו המשפחה וזה החברים. אני יכול להיות אני רק בישראל. זו הבחירה שלי.

24 תגובות לפוסט "לא רוצה להיות ישראלי שגר בחו"ל"

  1. מאת יוחאי:

    גם אני רוצה להמשיך לחיות בארץ (טוב, רק בתל אביב), אבל שנה שנתיים של ניקוי ראש באוסטרליה, ניו זילנד או קנדה בהחלט היו עושים לי טוב.

  2. מאת לרמן:

    אין שום רע בלצאת לחו"ל לתקופה ארוכה ולחזור (או לא לחזור). לדעתי, זה נותן פרספקטיבה טובה לחיים. בפעם הראשונה בחיים אתה במיעוט במקום שאתה גר בו, וגם סובל מפערי תרבות משמעותיים. מה שכן, לא חוכמה לציין את כל הנקודות שישראל חלשה בהן מול אוסטרליה. כמו בכל מקום, אני מאמין שגם למלבורן יש את החולשות שלה מול תל-אביב, ולאוסטרליה יש נקודות חלשות מול ישראל.

  3. מאת יונתן אורלב:

    לא קראתי עדיין את הפירסום של עידן בן-ברק, אבל אני רוצה להגיב למה שאתה כתבת ביחס אליו:

    אני חושב שבכל דיון על חיים מחוץ לארץ, חייבים תמיד לזכור דבר אחד, שתמיד היה נכון, ותמיד יהיה נכון:

    יהודים שונאים בכל מקום. תמיד שנאו יהודים, תמיד ישנאו יהודים, לא חשוב איך הם התנהגו או מה הם יעשו.

    אחרי שהסכמנו על זה, הדיעה שלי לגבי מדינת ישראל פשוטה: המדינה היא ילד שהכזיב. נכון, אולי בעתיד היא תתעשת, אבל אולי גם לא. אולי היא תצא מהמצב בו היא נמצאת, אבל יתכן שלא. לך, כאדם פרטי, כאינדיבידואל, אין דרך לשנות את פני הדברים, ולכן אם יהיה לך יותר טוב בחו"ל, אתה בהחלט צריך לנסוע. שיקולים של "ציונות" אינם תקפים יותר, כי אין יותר מקום לציונות מעשית בתוך הארץ.

    ולגבי:
    "
    אבל זה לא ”באמת“ אני שגר פה. זה מין ”אני“ מושאל לתקופה קצובה. כי אני זה גם תל אביב. אני זה גם חומוס ערבי טוב. אני זה גם מוזיקה ישראלית ברדיו. אני זו המשפחה וזה החברים. אני יכול להיות אני רק בישראל. זו הבחירה שלי.
    "

    עזב. זה שחוק לגמרי. כל בן אדם נקשר למקום ממנו הוא בא, ואין לזה שום קשר ענייני לשאלה אם לגור בחו"ל או בארץ. אם אתה לא גר בארץ, אתה באמת גר בחו"ל. אין בזה בושה. ואם כל הכבוד "לחומוס ערבי", ארץ שזה מה שיש לה להציע אינה ארץ. היא פלקט מלוכלך ועלוב. כמו מסעדה מזרחית סוג ז' שאנשים מידי פעם נכנסים אליה כדי להרגיש אוטנטיים.

  4. מאת ערן:

    המקום בו אני חי וכל מה שקורה מסביבי משפיעים על מי שאני. לו גדלתי בארה"ב, הייתי היום בן אדם אחר. לא הייתי ערן שגר בארה"ב. הייתי בן אדם אחר. מה יקרה אם אחיה במלבורן לעוד שנים רבות? האם אשאר ערן שגר במלבורן? או אשתנה לערן מלבורנאי?

    מכיוון שאני בן אדם די סימביוטי עם הסביבה (במיוחד האורבנית) שלו, אני מרגיש שאם אשאר ערן שגר במלבורן, אני עשוי להרגיש זר לסביבה, ואם אשתנה לערן שכולו מלבורנאי, אני עשוי להרגיש זר לעצמי. אני מקבל בשמחה שינויים כאלה ואחרים, אבל אני גם בסה"כ מרוצה מהערן-הישראלי-התל-אביבי שאני, ואני לא רוצה להחליף אותו בדגם אחר לגמרי.

    אני בכוונה מנסה להתחמק מטיעונים כמו ציונות, מה המדינה נותנה וכמה היא שווה, ולהשאר דווקא באיזו נקודה יותר אישית.

  5. מאת יונתן אורלב:

    ערן,

    אני בהחלט מבין מה אתה אומר.התכונתי שה "אני אוהב חומוס, ואני אוהב את הודגרי הישראלי, את זה שתמיד פה יעזרו לך" וכ' וכ' הפך למעין קלישאה שמחליפה את הטיעונים הציוניים. עצוב אבל נכון.

    כל זה כמובן לא בא כדי לערער על כנות הדברים שלך.

  6. מאת ערן:

    אין בעיה.
    כמו שאומרים (כל הזמן!) במלבורן:
    No worries.

  7. מאת עידן:

    הי ערן (וכולם). קראתי בעניין את מה שכתבת, וכמובן הזדהיתי לא מעט. אני כן רוצה לחדד נקודה שחשובה לי. הנה מה שאמרת :
    "אבל אני בהחלט לא מסכים עם נסיונות השכנוע של בן-ברק, שרק ע“י מעבר קבע לחו“ל אפשר למצוא את עצמך ובעיקר לגלות כמה קל ונוח להיות ’ישראלי שגר בחו“ל‘."

    המילה הספציפית שמפריעה לי היא "קבע" (וגם "קל ונוח" - ר' לעיל). ניסיתי ככל יכולתי להבהיר את הנקודה שלי, שהמעבר לא חייב להיות קבוע. להיפך. זה הודגש יותר מפעם אחת. אני מוצא שאדם שאומר "אני עובר על המטוס ולא חוזר" הוא לא פחות דוגמאטי ומעצבן מזה שאומר "אני נשאר פה באש ובמים". שניהם אטמו לעצמם את המוח, ואני עליתי על באריקדה כדי לנופף בדגל של פתיחת פרספקטיבה.
    לטעמי חיים בארץ מסויימת, כמו חיים במחיצת בן-או בת-זוג מסויימים, או מקצוע, חייבים להיעשות מתוך בחירה. ובחירה פירושה שנתת גם לאלטרנטיבה צ'אנס אמיתי.

    אם תשים לב, תראה שכמעט אף דוגמא מהדוגמאות שלי לא עסקה ב"נוחות" החיים בחו"ל. הדוגמאות באו להציג דברים שיש בארץ ושלא צריכים להיות בה: החשדנות, האלימות, הביטחוניזם, חוסר-הערך של ערכים אחרים (כגון איכות הסביבה, בדוגמא אחת). עניין של "קל ונוח באוסטרליה" כשלעצמו כמעט ולא נכנס כאן, ובוודאי שלא שיקולים כספיים.

    גזענות וזהות יהודית: גם כאן נתקלתי בצלבי-קרס וכתובות. נו? מה חדש? הרבה מגיבים בטוקבק כתבו לי "חכה שתראה צלב-קרס" או "בפעם הראשונה שיקראו לך פאקינג ג'ו" ודברים כאלה. אני לא מתרגש. לא התרגשתי כשזרקו עלי סקאדים, לא התרגשתי כשפוצצו אוטובוסים בעיר שלי מדי יום, אז למה שאתרגש מאידיוט או שניים עם ספריי שחור?
    מה שמפחיד אותנו הוא שההיסטוריה תחזור על עצמה. זה, כמו שכתבתי, לא יקרה. יקרו דברים אחרים, ולכן אסור לנו (כעם וכאינדיבידואלים) להתכונן שוב להיטלר. הוא מת. הגזענות לא מתה איתו, אבל היא שינתה אופי ודרך-פעולה, ואני לא בטוח שמדינת ישראל נותנת מענה טוב לאיום הנוכחי על היהודים. אולי אני טועה.

    ולגבי ישראלי בחו"ל: ברור לי שאם אשאר (וזה בכלל בכלל לא בטוח) תמיד אשאר זר במידה מסויימת, אפילו רבה. זה המחיר שאני משלם, אני בוחר בו ואני מודע לו. לכן "קל ונוח" לא תקף לגבי. אני לא מחפש חיים נוחים (וחשבון הבנק שלי יעיד על כך), אלא חיים נכונים כמיטב היכולת.

    זה, אגב, המחיר ששילמו דורות קודמים של יהודים שעזבו את המדינות שבהן הם ישבו מזה מאות רבות של שנים ועלו לא"י, לארץ זרה ושפה זרה, והם שילמו מחיר כבד, אבל ניצלו ממחיר כבד עוד יותר. גם זה לקח שאפשר להפיק מהשואה שכה מרבים לנופף בה: המעז, העוקר את עצמו, ניצל. אני לא חושב שמדינת ישראל עומדת בפני הכחדה פיזית, אבל אם מטיחים לי שואה בפנים, מותר גם לי להשתמש בטיעון הזה.

    ונקודה אחרונה: אתה טוען שאני טועה (זכותך!) אבל את זה אתה אומר מתוך פרספקטיבה של אדם שעשה בדיוק את מה שאני ממליץ: קם והלך כדי לראות איך זה. לא נותר לי אלא לומר: סחתיין, שיחקת אותה.

  8. מאת יונתן אורלב:

    עידן,

    על דבר אחד שאמרת פה אני לא מסכים:
    "
    גזענות וזהות יהודית: גם כאן נתקלתי בצלבי-קרס וכתובות. נו? מה חדש? הרבה מגיבים בטוקבק כתבו לי ”חכה שתראה צלב-קרס“ או ”בפעם הראשונה שיקראו לך פאקינג ג‘ו“ ודברים כאלה. אני לא מתרגש. לא התרגשתי כשזרקו עלי סקאדים, לא התרגשתי כשפוצצו אוטובוסים בעיר שלי מדי יום, אז למה שאתרגש מאידיוט או שניים עם ספריי שחור?
    "

    אתה טועה. הנקודה אינה גם בארץ תוכל למצוא איזה מקרה יחיד של צלב קרס (כי במסגרת השטויות שהמדינה עושה, היא מאפשרת גם ללא יהודים לעלות), אלא האם יש אנטישמיות בעולם, וכאן אין. והתשובה חיובית. יש מספיק טיעונים טובים בדברים שאמרת, לא צריך להיתפס לדברים שברור שאינם נכונים או שהם שוליים במידה כזו שהם הופכים ללא נכונים.

    בעולם שונאים יהודים, וארץ ישראל היא המקום היחיד שאתה יכול לחיות כיהודי חופשי. זו עובדה. והסיכוי שתתקל בגזענות אמיתית בכל ארץ שאתה נמצא בה בעולם גדול מאודת מונים בחו"ל מאשר בישראל, מה גם שבישראל תמיד תדע שזו "גזענות" של איזה אידיוט מתוסכל, ואילו בחו"ל הגזענוות היא חלק מהחברה. גם זו עובדה.

    גם חוסר ההבחנה שאתה יוצר בין סכנה פיסית על רקע בטחוני המופנית כלפיך כישראלי לשנאה על רקע אנטישמי המופנית כלפיך ע"י אזרחי המדינה המארחת/המדינה שלך בחו"ל אינה במקום, ואני מאמין שאתה מבין את כוונתי. אם לא, אמור לי וארחיב.

  9. מאת Ori Oren’s Blog » בלוגים מקומיים:

    […] ערן נויפלד מגיב בפוסט נפלא לעידן בן ברק שמצודד בירידה מהארץ. מומלץ ביותר  […]

  10. מאת עידן:

    יונתן,
    העובדות שאתה קובע אינן עובדות. הן דעות. אתה מוזמן להמשיך להחזיק בהן, אבל אנא, בוא נזכיר לעצמנו שאין כאן צד שכולו צדק, עובדות קשיחות ושכל ישר וצד קפריזיונרי ותמהוני. לשנינו יש שכל ואף אחד משנינו אינו עיוור.

    אתה יותא מנקודת הנחה ששנאת יהודים היא לא פחות מחוק-טבע ("תמיד שנאו ותמיד ישנאו, לא חשוב איך יתנהגו…"). זו השקפה לגיטימית, אבל לטעמי היא דפיטיסטית. כיום יש לא מעט מדינות בהן יהודי יכול לחיות כיהודי בשלום. אתה מוזמן לומר "זה זמני, בסוף שוב יכסחו אותנו, תראה את צלבי-הקרס" וכן הלאה, אבל אני לא בטוח שזה נכון.
    עוד אוכלוסיות שתמיד היו שנואות או נחותות: שחורים, הומוסקסואלים, נשים. המצב השתפר קצת, נכון? עוד רחוק ממושלם, אבל כשבאמריקה אדם שחור ואישה מתמודדים על משרת הנשיא, כשראש-עיר באוסטרליה הוא בעל עיניים מלוכסנות, הייתכן שיש תקווה גם ליהודי?

    יש ריח של הנאה צדקנית-מזוכיסטית משהו באמירה "תמיד ישנאו אותנו". אמירה כזו משחררת אותנו מהצרוך לחשוב, לשקול, להבין, לנתח. היא ממצבת אותנו כקורבנות-תמיד של העולם. בקיצור, זו האופציה הקלה. אני לא מוכן לעשות לעצמי את ההנחות האלה.

    העם היהודי עבר את הגדולה שבבגידות. פותינו לחשוב שאירופה תקבל אותנו, והתוצאה היתה הרסנית. לעולם לא נסמוך יותר בצורה עיוורת על ה"קידמה" או ה"נאורות". אנחנו חשדנים, ובצדק גמור. אבל לא פחות מסוכן להכווין את כל מעשינו על פי העבר, כי העבר לא חוזר. במקומו מגיע העתיד, ועלינו להיערך לקראתו. אני רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כמין קו מאז'ינו, או קו המעוזים אם תרצה, שנבנה במטרה להדוף מתקפה מסויימת, כזו שהיתה בעבר, וקרס תחת מתקפה מסוג אחר, חדש. ההשתבללות שלנו מאחורי קירותינו המבוצרים היא סוג (מובן לחלוטין) של תגובה פוסט-טראומטית לזוועות שעשו לנו. זה לא אומר שהיא גם ההתנהגות הנכונה.

    ולגבי "חוסר ההבחנה" שלי בין סכנה זו לסכנה אחרת: בוודאי שאינני מבחין בין זו לבין זו, כפי שאינני מבחין ביניהן לסכנות על רקע תחבורתי או בריאותי. למה שזה ישנה לי אם מי שיורה בי עושה זאת על רקע דתי או בטחוני?
    אז כן, אני אשמח לשמוע למה סכנה פיזית על רקע ביטחוני עדיפה על פני אנטישמיות מצד אזרחי המדינה שבה אני חי. אם זה אכן מה שאמרת, זה מאד מעניין אותי.

  11. מאת זוגו:

    אוי, יונתן, מאיפה הגיעו המשפטים האלו?
    "והסיכוי שתתקל בגזענות אמיתית בכל ארץ שאתה נמצא בה בעולם גדול מאודת מונים בחו“ל מאשר בישראל, מה גם שבישראל תמיד תדע שזו ”גזענות“ של איזה אידיוט מתוסכל, ואילו בחו“ל הגזענוות היא חלק מהחברה. גם זו עובדה."
    אתה ברצינות מאמין בזה? שאין גזענות בארץ? שהיחס לשחורים, לעובדים זרים ובעיקר לערבים הוא לא גזענות? הוא סתם גזענות במרכאות של איזה אידיוט מתוסכל?
    או אולי התייחסת רק לגזענות כנגד יהודים - לזה שאין אנטישמיות בארץ. גם אם זה נכון - זה כל מה שמפריע לך? שאין גזענות שמופנית כלפיך? לא מפריע לך לחיות במדינה שיש בה כל-כך הרבה גזענות כנגד אנשים אחרים? אני באמת לא מבין.

  12. מאת ערן:

    הי עידן.
    תודה על התגובות שלך.
    אני מנחש שאני יכול לכתוב לך עכשיו (10 בבוקר שעון מלבורן, 3 בלילה שעון ישראל), כי אתה באותו שעון כמוני (-:

    כמו שכתבתי באחת התגובות, אני בהחלט חושב ששהייה מחוץ לישראל לתקופה ארוכה יכולה רק בדרך כלל רק לעזור. ואם זה עוזר לך באופן אישי - מצוין. אני שמח בשבילך. אבל אני לא חושב ששהות כזו הכרחית, או שמישהו שבדק את האופציה, שאל, חקר, בירר, התעניין והחליט שהוא לא מעוניין לנסות הוא "משתפן".

    הרושם שלי מהדברים שלך היה דווקא שאתה לא כל כך מקבל מי שנוסע לחו"ל לתקופה קצובה מראש (כמו טיול ארוך מאוד) כי הוא בעצם יודע שתמיד מחכה לו הבית בארץ. אני נמצא פה מראש רק לשנה. בן הזוג שלי בשבתון אקדמי, ובכל רגע נתון - לפני שהגענו, ואחרי - ברור לנו שאנחנו חוזרים לארץ. אז האם החוויות שלי "נחשבות" להשוואה בין לחיות בחו"ל ובין לחיות בארץ? אני חושב שכן. היה נראה לי שאתה טוען שלא. או שלא "ממש".

    אני חושש אם כוונת המאמר היתה לעודד אנשים לגלות אופציות חדשות ולבחור בצורה מודעת יותר במה שמתאים להם (דבר שאני מסכים איתו לחלוטין), זה קצת אבד בתוך התחושה שאתה כן דוחף יותר לכיוון חו"ל כמקום מועדף בפני עצמו ולא חו"ל כאופציה למי שבחר בו.

  13. מאת אור:

    בתור ישראלי שכרגע גר בניו יורק רק לצרכי עבודה זמניים וחוזר עוד מעט לראת ללימודים אני חייב להגיד שפתחתם את עיני לגבי ההתלבטות של לגור בחו"ל או בארץ.
    בסופו של דבר אני לא יודע מה אני אעשה, אבל המשיכה הגדולה היא לכיוון חו"ל.
    דיון נפלא. באמת.

  14. מאת עידן:

    הי ערן,
    אני ואתה לא נמצאים בחילוקי דיעות. אם באת לכאן לשנה, אני מאמין שזה מספיק בהחלט כדי להתרשם ולהבין מי נגד מי. אין לי מדד מדוייק שיאמר מתי השהות היא ארוכה "מספיק" לשיטתי, אבל יש כמה אינדיקטורים: כשאתה מחשב דברים בלי להמיר לשקלים ובחזרה, כשיש לך כתובת קבועה, בקיצור- כשיש לך חיים שדומים בקירוב סביר לחיים "רגילים". בסיס להשוואה לחיים שלך בארץ.

    טיילתי קצת בחיים, ואני יודע, כמו שגם אתה ודאי יודע, שהמדינה שאתה מבקר בה עם התיק הגדול, האכסניות והטרקים (או בתי-הקפה והתיאטראות) נראית אחרת מאותה מדינה עם חשבון החשמל והלהוריד את הזבל בבוקר. לסוג הזה של פרספקטיבה כיוונתי. אני מניח שאם הייתם מגלים שמלבורן מתאימה לכם הרבה יותר מישראל, הייתם כבר מוצאים דרך להישאר או לחזור בקרוב, וזה מתוך נסיון שצברתם והמטייל הממוצע, מסיבות של זמן וכסף, לא יצליח לצבור.

    האמת היא, שמי שחקר ובירר ובדק ועשה את המאמצים וחשב על עצמו עוזב כאופציה ריאלית - גם הוא (או היא) השיג מבחינתי את המטרה, שהיא בחירה מודעת. אולי לא בחירה מודעת לעילא ולעילא, אבל אי-אפשר לבקש יותר מדי. זמננו מוגבל על פני האדמה, וגם אני לא אעבור ארץ-ארץ עד שאמצא את הטובה ביותר. אבל לפחות שתהיה בחירה בין שתיים, כמו ההבדל בין דמוקרטיה בסגנון ארה"ב לבין דמוקרטיה בסגנון מצרים. שתיהן לא משהו, אבל האמריקאית בכל-זאת מאפשרת קצת יותר שיקול-דעת.

    זו עוד נקודה שאני חושב שהיא חשובה: להבהיר שאנחנו, הישראלים, לא בכיס של אף אחד. להבהיר להנהגה שיש אנשים שיכולים להצביע ברגליים, להבהיר שיש מחיר להתנהלות מחורבנת. המראה של אנשים (טובים! הכי טובם שיש!) שהולכים ומחלקים מזון לנזקקים, בעוד חברי-הכנסת מזיזים כספים אלוהים-יודע-לאן, מוציא אותי מהדעת בהרבה מובנים: גם הזעקה הפשוטה "תנו להם כסף לאוכל, יא אללה שלכם!", וגם הידיעה שכל עוד האזרחים נוטלים על עצמם את המשא הזה, השלטון פטור ממנו.

    בביולוגיה ובכלכלה יש חוק יסודי מאד: ברגע שיש משאב, יהיה מי שינצל אותו. המשאב שלדעתי יש לישראל יותר מדי הוא פטריוטיות. את המשאב הזה מנצלים גורמים רבים, ועד שלא יהיה ברור שמדינה היא בעיקר אמצעי לשירות אזרחיה ולא רק מטרה לאומית, המצב הזה - של רצון טוב שמתועל לתועלתם של נצלנים - יימשך ואף יתגבר. דרך אחת למחות על זה היא לומר - "רבותי, אנחנו יכולים גם לא לעשות את זה אם תמשיכו ככה". המקבילה הכי קרובה לחרם צרכנים שאפשר לעשות במדינת-לאום.

    האם הבהרתי את כל זה במאמר? אולי לא הצלחתי. אני לא כזה גאון. האמת היא שזה די קשה ליצור מאמר מאוזן, שקול ודעתני שגם יגיד משהו חדש, ועוד בבמה כמו "בלייזר". אחרי שראו את הטיוטה הראשונה שלי הם ביקשו יותר פרובוקטיבי, כי "בלייזר" הוא מגזין שחי מפרובוקציות. קיבלתי עלי את זה מבחירתי ומיוזמתי, ואני חושב שקצת פרובוקציה בכל-זאת צריך, והמחיר היה אמירה לא-שקולה. אולי זה לא היה פרודוקטיבי. לך תמדוד דבר כזה. השתדלתי להדגיש את עניין הבחירה ואת אפשרות החזרה כאופציה ריאלית. מי שהבין - יופי, מי שלא- חבל, מה לעשות.

  15. מאת ערן:

    טוב, נראה שהצלחנו להדיח את אור לדבר עבירה.
    סתאאם… (-:

    אהבתי את הרעיון של פטריוטיות כמשאב. זה יפה.

    תמיד "טוב לשמוע" שהתקשורת (בלייזר במקרה הזה) מנסה לפמפם פרובוקציה. זה כנראה מה שמוכר.

  16. מאת אור:

    באמת כתבת יפה. אולי אם היית כותב את כל זה במקום המאמר הפרובוקטיבי (לדעתם של אנשים, לדעתי הוא מצוין) היו מתייחסים אליו ביותר סימפטיה.

  17. מאת עידן:

    אולי. אבל אז לא היו מפרסמים את זה בכלל, סביר להניח. עיתונות, אתה יודע.

  18. מאת משטרת האופנה:

    צר לי שהגעתי לדיון כל כך מאוחר, אבל מכיון שהוא בדיוק נוחת אצלי על קרקע פוריה, אני אגיב בכל זאת.
    לעידן: אני מבין את הטיעון שלך, אבל יש בעיה ברעיון של "חרם צרכנים" על המדינה. כי בסופו של דבר, ההנחה שלך (ואתה מזכיר את זה במפורש כמה וכמה פעמים, הן במאמר והן בתגובות) ש-"תמיד אפשר לחזור" כבר לא ממש נכונה. זה קצת כמו בעיה בתורת המשחקים - האסטרטגיה של לעזוב את הארץ כדי לשפר עמדות טובה רק אם אתה היחיד שנוקט בה. ברגע שכולם יעשו את זה, השיטה קורסת.
    מה שכן, אני כבר חייתי שנתיים בניו-יורק, ואילו יכולתי עכשיו פשוט למצוא עבודה במלבורן כנראה הייתי עושה את זה. אני בהחלט חושב שהשהות בחו"ל פותחת הרבה אופציות.

    לערן: כתבת כל כל הרבה, ואני לא יודע למה להתייחס קודם. אולי רק לדבר אחד - המשפט הזה, "אני יכול להיות אני רק בישראל". הערן שאני מכיר (ואוהב!) יכול להיות - והינו - ערן בכל מקום. בוודאי שהמקום שבו אתה נמצא משפיע עליך. כל אדם הוא אוסף של חוויות והתנסויות. אני פשוט לא בטוח שהחוויות היחידות שעיצבו אותך הן כל כולן ההוויה הישראלית המיוזעת. בניסוח אחר: העובדה שאתה משתלב בצורה כל כך טובה גם בחברה ישראלית וגם בחברה שכל כך זרה להוויה הישראלית מעידה על כך שכנראה יש הרבה "ערן אמיתי" שהוא לאו דווקא ישראלי. ואני אומר את זה במובן הכי טוב של המילה.

  19. מאת עידן:

    שלום משטרת,
    אני מקבל חלקית את הטיעון הזה, אבל יש לי גם התנגדות:
    כמו בתורת המשחקים, או בשוק ההון, במהלכים כאלה מרוויח מי שביצע ראשון. אכן, "אם כולם יעשו ככה" המצב יהיה בעייתי, אבל פרקטית לא כולם יעשו כך, אם בגלל חוסר-יכולת ואם בגלל אי-רצון. הסקטור שאני מדבר אליו מבחינה פרקטית אינו מקיף את כלל האוכלוסיה (אני מזדרז להדגיש שבמילה "סקטור" אני לא מתכוון למגזר מובחן מבחינה סוציו-אקונומית, אלא פשוט לאחוז מסויים של אנשים). זה דבר ראשון.

    אבל גם אם "כולם" יעשו כדברי פתאום, אין סיכוי ממשי ל"קריסת השיטה". הרבה הרבה קודם ייכנסו מערכות בולמות. חלק מהן (מכסות הגירה במדינות השונות, למשל) כבר קיימות ויווסתו כל הצפה של ישראלים, וחלק ייכנסו לפעולה במידה ומגמה כזו תתחיל להסתמן.

    אני לא משלה את עצמי לרגע, שבגלל שכתבתי משהו ב"בלייזר", פתאום כולם יארזו מזוודות. גם אתה יודע שזה לא יקרה. אבל בדיוק כמו בחרם צרכנים (שאם הוא מבוצע ב-100%, החברה המוחרמת קורסת לבלי-שוב, דבר שלי לא זכור שקרה אי-פעם), המוסדות יגיבו הרבה לפני שהמדינה תתרוקן מיושביה.

    אז הקריאה שלי היתה למעשה בעלת מטרה כפולה:
    א) לאינדיבידואל - יש כאן אופציה, שקול אותה. לאו דווקא כדי לעודד אותו לרדת, אלא כדי לעודד אותו לחשוב על מצבו מול המדינה ולעורר חשיבה ביקורתית.
    ב) למדינה כקולקטיב - ראי הוזהרת, יש אנשים שקמים והולכים. לא שמעים אותם בדרך-כלל, כי הם לא נמצאים, אבל זה לא אומר שהתופעה לא קיימת ולא מתגברת. נא לשפר יחס לאזרח, כי הישראלים יכולים גם להצביע בכנפיים.

    שוב, אם זה יעזור, אני צנצנת, אבל לפחות ניסיתי. ואם רצוננו בהמשלה לתורת המשחקים, צריך להביא בחשבון הרבה משתנים ופרמטרים, כי לא יהיה בשום מקרה מצב של "כולם קמים והולכים". המציאות לא מאפשרת את זה בשום אופן. אבל יש מגמות, וכדאי לשים לב אליהן.

  20. מאת ערן:

    אני מניח שאם עדיין לא צפינו בכותרות ענק בנוסח: "ת-ו-פ-ע-ה: הצעירים שיורדים מהארץ", אז חרם הצרכנים עוד לא ממש קרוב. אבל זה מדגים שכדי להשפיע או להזיז דברים באמת לא צריך את כולם, אלא מספיקה איזושהי מסה קריטית.
    מעניין אם יש סטטיסטיקות הגירה עולמיות, ואפשר לראות באיזה "מקום טוב באמצע" אנחנו נמצאים .

    משטרת, תודה.

  21. מאת בלעם:

    למרות שאין לי מושג מה חושב מישהו שיורד מהארץ, אני מתאר לעצמי שזה לא כחלק מחרם צרכנים. בדרך כלל, וגם קצת בתגובות כאן, היחס אל הירידה מהארץ היא כאל משהו ילדותי - שוברים את הכלים ולא משחקים. כנראה שמי שחי בישראל ורגיל לשמוע את הדעה של כולם על כל צעד שהוא עושה, ובמיוחד על צעדים לא שגרתיים, לא יתרשם במיוחד מהיחס המזלזל לגבי הצעד הזה.
    השאלה היא למה ישראלים כל כך נעלבים מירידה מהארץ. ואם כל כך נעלבים, מתי ינסו באמת להבין למה הרבה אנשים עושים את זה, במקום להעביר הכל אל היורדים והקקה בידם. כנראה אף פעם, כי תמיד אפשר להגיד נפולת של נמושות מלח מים מלח מים והכל יהיה בסדר.

  22. מאת משטרת האופנה:

    עידן - כנראה המאמר שלך לבדו באמת לא יזיז הרים. אבל נראה לי שתנועה כללית של הגירה שלילית ("בריחת מוחות") כבר קיימת ומורגשת. אפילו אבי היקר מדבר על זה.
    בלעם שואל למה אנשים נעלבים כל כך מהירידה. זו שאלה מורכבת, אבל אני יכול להציע כמה תשובות אפשריות. פטריוטיות וזהות לאומית הם מרכיב חשוב של הזהות האנושית, ולקרוא על זה תגר זה מתכון בטוח לביקורת שלילית. זה גם מאוד מאיים - פתאום מישהו מערער את אחד היסודות שלך.
    אבל מעבר להכל - איזה ישראלי יכול לעמוד מנגד כשמישהו אומר לו בפנים שהוא פראייר, במיוחד כשהוא עושה את זה בצורה מנומקת? וכמו שעידן הוסיף (חטא על פשע), לא כולם יכולים לעשות משהו בנידון. ברור שאנשים יעדיפו להאשים את היורדים. קל יותר.

    ערן - מה תודה? תתפשט.

  23. מאת אלי:

    לצערי הראיה של רבים קצרת טווח וחבל שכך, מדינת ישראל אינה בת 60 וסה"כ עומדת בתנאי פתיחה די קשים מבחינה בטחונית וכלכלית.
    זה שקמה לה מדינה זה טוב ויפה, אבל זה לא נגמר בכך, במיוחד שצריך לעצב בו זהות חדשה לכל אותם המהגרים, זהו תהליך ארוך של מדינה שעדיין לומדת איך להיות מדינה.
    אם אתה משווה את עצמך מול מדינות בנות מעל מאה שנה - קח זאת בחשבון, אני בטוח שגם להן היה קשה בהתחלה.
    הכי קל לשבור הכל ולעזוב: בינך לבין עצמך, בינך למשפחה והחברים ובינך לבין המדינה שלך.

  24. מאת ערן:

    הי אלי. תודה על התגובה.

    אני מכיר אנשים שניסו לחיות פה במשך שנים ארוכות ומרגישים שפשוט לא טוב להם. זה לאוו דווקא עניין של לשבור ולעזוב, אלא של מסקנה שיכול להיות להם טוב יותר במקום אחר.
    אם מישהו עוזב ממניע אישי כזה, לא תמיד משנה לו אם יש "סיבות מקלות" בשל עברה וקשייה של המדינה. מבחינתו, הוא מחפש חיים טובים יותר לעצמו. ואני חושב שזו מטרה לגיטימית.

לכתוב תגובה


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏