חמש הקלישאות הגדולות של עולם התאטרון

בשבוע שעבר צפינו בהצגה "קברט" בבית צבי. ההצגה היתה מוצלחת (והוסיפו על כך  כמה שחקנים-בחורים חמודים שהתמזמזו אחד עם השני כחלק מהתפקיד). הקהל, לעומת זאת, כלל כמה "עושי צרות" נקודתיים. ומכיוון שהקהל יושב באולם, מדובר למעשה בחמש הקלישאות של אולם התאטרון:

טלפונים סלולריים - לא יעזור כלום. לא בקשה לפני, לא תזכורת תוך כדי, לא איום אחרי. כלום. עד שלא יחרימו לכולם את הטלפונים בכניסה, זה לא ייפתר. נדמה לי שלפחות 3 צלצולים היו במהלך ההצגה. לפחות הפעם אף אחד לא ענה לטלפון בלחש כזה שכולם שומעים אותו: "לא. אני לא יכול לדבר עכשיו. אני בהצגה. כן, בהצגה. נדבר אחר כך. יותר מאוחר. כן. ביי."

אס.אמ.אס. - פה מדובר בזן לכאורה מתחשב יותר של משתמשי הטלפונים הסלולריים. כאלה, שהפנימו (וזכרו) להשתיק אותו, וחושבים שבגלל שהאס.אמ.אס. שקט הם יכולים להשתמש בו כאוות נפשם. זה שהם הופכים לנקודת אור שואבת בחלל החשוך של האולם, הם קצת מפספסים. זה שהם מושכים את מבטי המצותת הרחק מהנעשה על הבמה, הם גם לא מבינים. בקיצור - הם בעיקר חסרי התחשבות לאנשים היושבים סביבם.

הקשקשנים - כל אותם אנשים שמתעקשים גם לדבר תוך כדי ההצגה, וגם לשבת מלפניך, מעליך או מצדדיך. בבית צבי הרבה פעמים אנשים מכירים את השחקנים (משפחה, או חברים), או אולי למדו שם קודם ומסבירים שאת התפקיד הזה לא עושים ב-ד-י-ו-ק ככה. וכמובן אם משעמם להם, הם עלולים גם להתחיל לדבר על מה שקרה להיום היום בבוקר עם השכן. נהדר!

הפרשנים - אלו אמנם מרוכזים כל כולם בהצגה, אבל ההערות וההסברים שלהם כבר הופכים להיות, מה שנקרא, "בגוף הסרט". ההצגה קברט מתארת את ברלין לאור עליית הנאצים לשלטון. באחד הרגעים העצובים מבטלת בעלת הבית הגרמנייה-נוצרית את אירוסיה לחברה הגרמני-יהודי. והוא מנסה לשכנע אותה: "עזבי. הנאצים האלה יעלמו כמו שבאו. לא יקרה כלום, הכל יהיה בסדר." את חבורת הנשים המבוגרות שישבו מעלי זה לא שכנע, והן פצחו בפרשנות מבטלת וקולנית זו עם זו: "נו, בטח. ראינו איך הם נעלמו. הוא עוד לא יודע מה מחכה לו. זה נהיה הרבה יותר גרוע" ועוד ועוד.

הסוכריה העטופה - זה באמת שיא השיאים. לרוב נצפית הסוכריה באולמות קונצרט, ומלווה במוסיקה חרישית ועדינה. אבל מסתבר שגם באולם התאטרון זה עובד יופי. זה מתחיל ברשרוש מחריש אוזניים של שקית ניילון הנשלפת מתיקה של גברת אחת, היושבת מעל לראשך. ממשיך בחלוקה שיטתית וממוספרת בין כל חברות הכנופיה המקיפות אותה. ומגיע לשיאו בפתיחת נייר העטיפה של הסוכריה ל-א-ט ל-א-ט. הכי ל-א-ט שרק אפשר, כדי למשוך את רעש ההדבקות של העטיפה של לסוכרייה במשך הזמן הארוך ביותר האפשרי. ואחרי שכולן לועסות ברוגע (אחרי הכל, עברה כבר שעה מתחילת ההצגה ואי אפשר בלי משהו בפה), מתחיל הליך איסוף העטיפות ורשרושן חזרה לתוך שקית הניילון. מדובר בגאונות לשמה. פרי פיתוח וניסיון של שנים באולמות קונצרטים ותאטרון. אין לי ספק בכך!

תגים: , ,

7 תגובות לפוסט "חמש הקלישאות הגדולות של עולם התאטרון"

  1. מאת שירה:

    ואני חשבתי שהתקף השיעול שלי, באמצע הרטיטי את ליבי, בשבוע שעבר, היה הפשע הנוראי ביותר כלפי השחקנים והקהל. עכשיו אני מרגישה יותר טוב בקשר לזה, לפחות לא סיפרתי על זה למישהו, בסלולרי, תוך כדי…

  2. מאת ערן:

    זה יכול להיות די מצחיק להתקשר למישהו תוך כדי שיעול בהצגה. אולי עלית על משהו.
    הרטיטי הצגה טובה (לפחות כשהקהל מנומס ולא משתעל).
    מה שלום פשונייאק?

  3. מאת Suedehead:

    מה אומרים לפשוניאק? פשוניאק, פשוניאק, פשוניאק!

  4. מאת יוחאי:

    שיעול הרבה יותר מתאים לקונצרטים מאשר לתאטרון…

  5. מאת כל החיים לפניו? « קוּדָדָה:

    […] ההפרעות שהוא גורם אפשר להוסיף כאחרון ברשימה של ערן, בחמש הקלישאות הגדולות של עולם התאטרון. למעשה גם שאר ה"קלישאות" נכחו היום כולל הסלולרי, […]

  6. מאת אבא אבן:

    שכחת את הסוג הגרוע ביותר - אתה ובני דמותך. אנשים שלא מסוגלים להתרכז בהצגה וכל דבר מפריע להם.
    סלולרי שמצלצל באמצא הצגה מפריע לכל הנוכחים באולם. אבל בזמן שאצל אחרים ההצקה תמה ברגע שתם האירוע, אצלך זו רק ההתחלה. אתה ממשיך לעסוק בזה, אצל מי זה צילצל, בוא נסתכל, בוא נגיד משהו על זה ליושב/ת לצידנו: ראית מה זה? בושה, לא יכול היה לסגור את הטלפון לפני ההצגה? והוא עוד שולח עכשיו סמס.

    מישהי מתעטשת. אתה נדרך. מסתכל. מי זו? רוצה להדביק את כולנו.
    היא מוציאה טישו. אתה לא מפסיק לבהות בה. נו, שתגמור כבר עם הסיפור ואוכל להמשיך לצפות בהצגה.
    מרימה את התיק. מוציאה שקית. מניחה את התיק. מרימה אותו שוב.
    מה היא עושה עכשיו? מוציאה סוכריה. אני משתגע מהרעש. בלתי נסבל.

    בינתיים, שתי שורות למטה משם, מישהו רוכן לעבר זוגתו. יופי! עכשיו הוא יגיד לה מה הוא חושב על הסצינה. הוא לא אומר כלום. זוג אחר מתמזמז. נו באמת! אין לכם בית?

    אפשר להמשיך עם זה הלאה. פתאום השלט שכתוב עליו EXIT
    מפריע לך. למה הם לא מכבים את זה?

    אתה הטיפוס הזה שלא מסוגל להתרכז בהצגה, בסרט, כל דבר קטן מושך אותך.

    לא פלא שמה שעשה לך את זה בהמלט זה "כמה שחקנים-בחורים חמודים שהתמזמזו אחד עם השני כחלק מהתפקיד".

  7. מאת זוגו:

    המממ…
    אבא אבן, בתור מי שלמד והתחנך באנגליה, הייתי מצפה שתדע להבחין בין "המלט" לבין "קברט", אבל כנראה שלא היית מסוגל להתרכז בהצגה…

לכתוב תגובה


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏