עלילות נויפלד בעיר זרה

פוסט עם הכותרת הזאת התכוונתי לכתוב עוד ביולי 2008. הימים היו ימי טרום הבחירות בתל אביב, ואני החלטתי שבתור בן אדם שמקשקש לא מעט על עניינים עירוניים ועל סוגיות תחבורה בפרט, הגיע הזמן לעשות מעשה. הגיע הזמן not just to talk the talk, but also to walk the walk - תרתי משמע. החלטתי להתחיל להשתמש באופן יומיומי בתחבורה ציבורית.

אני גר ברמת אביב הירוקה ועובד ביגאל אלון, די קרוב לעזריאלי. זה לא ב-א-מ-ת הגיוני לנסוע את המרחק הזה באוטו כל יום. מה שגם שמחירי הדלק באותה תקופה טיפסו עד 7 ש"ח לליטר! לשמחתי, גיליתי לפחות 4 אוטובוסים שונים שיוצאים מאזור האוניברסיטה ונוסעים לאורך דרך נמיר. תחנת אוטובוס יש לי מתחת לבית, ומעזריאלי אני הולך 10 דקות ומגיע לעבודה. 20 דקות עם מכונית. 30-35 דקות עם אוטובוס (כולל הכל).

מהר מאוד גיליתי כמה יתרונות: כל כניסה "לעיר" אחרי העבודה, אמנם כרוכה באוטובוס או בהליכה (20 דקות עד אבן גבירול), אבל פטורה מחנייה! כייף וקל להמשיך ממקום למקום למקום למקום מבלי הצורך להשאר קרוב לנקודה בה חנית. פתאום אתה מגלה מחדש רחובות ומקומות שזנחת,  פוגש אנשים חדשים שלא נוטים להסתובב בתוך המכונית שלך, ועם קצת מזל מפלרטט עם החמוד שיושב מולך באוטובוס (מלא סטודנטים נוסעים מהאוניברסיטה ואליה). ואלכוהול - זה ברור.

בקיצור: אחרי שמתרגלים ומאיטים קצת את הקצב, מבינים שהויתור על "הנוחות של הרכב" טומן בחובו גם כמה הפתעות מאוד נעימות. פתאום נפתחות בפניך אפשרויות חדשות. צורה מסוימת של ספונטניות נוספת לחייך, והחוויה העירונית שלך הופכת לישירה יותר ובלתי אמצעית.

אז נכון, בלילה אתה יכול להתייבש חצי שעה בתחנה. באוטובוס נוסעים גם אנשים מעצבנים, קולניים וגסים. בקיץ חם, וכשיורד מבול לא מדובר בכייף גדול. ומה עם אמצע הלילה? סופי שבוע? נסיעות מחוץ לעיר?

אז שחרור או לא שחרור, את המכונית עוד לא מכרתי. מחוץ לתל אביב אני נוסע ברכב, ואם אני יודע שאחזור הביתה מאוד מאוד מאוחר, אקח אוטו או אחזור במונית. אבל ברירת המחדל שלי כן השתנתה בחצי השנה האחרונה. זה קודם "האם אני יכול להגיע לשם באוטובוס או באופניים?" ורק אח"כ "כמה באמת נוח יהיה להגיע לשם עם רכב?". וכשמגיע סוף השבוע, ואני מנסה להזכר, איפה לעזאזל החנתי את האוטו בשבת שעברה, זה משעשע אותי, ואני מאוד מרוצה.